כשהייתי בת שלושים, כולם אמרו עליי ש”יש לה את כל העולם לפניה”. הייתה לי משרה טובה באדמיניסטרציה במרכז תל אביב, דירה שכורה משלי, יכולתי לטוס לחו”ל מתי שבא לי, ובסופי שבוע ביליתי עם חברות יוצאות למסעדות בשדרות רוטשילד, לסרטים בקולנוע לב או לרקוד בבר יין.
אז היה לי חבר, היינו יחד כמעט חמש שנים. אבל בכל פעם שהוא זרק לאוויר את הרעיון של “יום אחד להביא ילד”, הרגשתי גל של צמרמורת מקררת. אמרתי לו שאני לא רואה את עצמי מחליפה חיתולים וקמה בלילות ללא שינה. הוא שינה נושא. אני התמקדתי בחסכונות, בהתפתחות מקצועית, בלימודים, בנסיעות. לא באמהות.
בגיל 37 הכרתי גבר נוסף, חשבתי שאולי זה יהפוך למשהו רציני. אבל לו היה כבר ילד מנישואים קודמים מיד הגדרתי את זה כ”יותר מדי אחריות”. יום אחד הציע שנעבור לגור יחד, אבל היה ברור שיום אחד ירצה עוד ילד. נבהלתי. התרחקתי ונעלמתי עד שהוא הבין.
אני זוכרת את אחותי אומרת: “תצטערי שוויתרת על גבר טוב רק בגלל שלא רצית להיות אמא”. צחקתי, הייתי בטוחה שהיא מגזימה.
בגיל 45 הייתי בשיא הקריירה שלי: קודמתי בתפקיד, הרווחתי משכורת יפה, טסתי לחו”ל, קניתי את הרכב הראשון שלי, צבעתי בעצמי את כל הדירה. כל כך התגאיתי בעצמי.
אבל תוך כדי שחגגתי את ההצלחות, הסתכלתי על חברות הילדים שלהן בגן, בבית הספר, בתחרויות, בהופעות מחול. אמרתי לעצמי: “איזה בלאגן, אני לא הייתי עומדת בזה.” הייתי בטוחה שחיי שקטים יותר.
כשהייתי בת 52, אחותי חלתה קשה והייתה זקוקה לניתוח. הילדים שלה לא עזבו אותה לרגע ליוו, החליפו, התעסקו עם מסמכים, אוכל, הסעות, הכל. אני הרגשתי לגמרי מיותרת.
לא היה לי במי להיעזר אם אני אמצא את עצמי במצב כזה.
ישבתי בחדר המתנה בבית חולים איכילוב ובפעם הראשונה חשבתי:
“ומה יקרה אם זה אצלי יום אחד?
מי יבוא לעזור לי?”
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חרטה. קטנה, שקטה… אבל היא התחילה.
בגיל שישים איבדתי את אמא שלי.
והכל נפל עליי:
התמודדות עם קופות החולים, תיאום ההלוויה, התשלומים, פירוק הדירה שלה.
האחיינים עזרו, אבל לכל אחד יש משפחה, ילדים, עבודה.
באותו לילה ישנתי לבד, מוקפת בשקיות עם הבגדים של אמא, והרגשתי בפעם הראשונה מה שלא רציתי לראות:
אין מישהו שבאמת זקוק לי.
אין למי להישען עליי.
אין אף אחד למלא את השקט.
ופתאום עלה בי לראש משפט חדש:
“יכול להיות שהייתי אמא טובה.”
הימים הפכו קשים יותר, בעיקר ימי ראשון.
האחיות שלי אוספות את הילדים, הנכדים, החתנים והכלות, וכל הבתים מתמלאים חיים, צחוק, רעש.
אני יושבת לי בצד, נראית, אבל קצת מחוץ למעגל.
לא כי שוכחים אותי, אלא כי אין לי תפקיד בסיפור הזה.
אני “הדודה”, “האחות” אף פעם לא “האמא”.
ערב ראש השנה עוד יותר קשה.
לכולם יש ארוחות משפחתיות.
אני תמיד האורחת אף פעם לא המארחת, אף פעם לא במרכז של מישהו.
היום, בגיל 67, אני קמה לבד, אוכלת לבד, קונה לבד, משלמת חשבונות בלירה לבד. זה לא טרגדיה, זה פשוט מציאות.
כשאני לא מרגישה טוב, מזמינה מונית, נוסעת לבד למיון ושעה אחרי שעה יושבת שם, כשאף אחד לא שואל בשלומי.
כשעצוב לי אף אחד לא שם לב.
כשיש לי רגע של שמחה כמו היום שסיימתי לשלם על הדירה אין עם מי לשמוח באמת.
לפעמים אני עומדת ליד החלון ורואה את השכנות שלי מקבלות ביקורים מהילדים והנכדים שלהן.
לי אין מי שיבוא.
אין לי למי להוריש את חפציי.
אין למי לספר את הסיפור שלי.
אני לא מצטערת שלא הקשבתי למה שציפו ממני.
אני מצטערת שהבנתי מאוחר מדי שהחיים לא נמשכים לנצח.
כן, אפשר לחיות איך שרוצים…
אבל כשמתבגרים, נשארת בקשה אחת פשוטה:
שיהיה מישהו שיהיה אפשר להישען עליו.
