יוצאת מהמרפאה באיכילוב, נוגה התנגשה בדלת עם גבר זר.
“סליחה,” הוא אמר, מביט בה רגע, ואז עיניו התרככו בזלזול מהיר, הסתובב ממנה, ונראה ששכח בכלל שהיא קיימת.
כמה פעמים כבר הרגישה את המבט הזה על עצמה. את הגברים מסתכלים אחרת על בחורות רזות וגבוהות פתאום העיניים שלהם מתמלאות תאווה ונשמעות, לא ריקות ואדישות. תמיד כאב לה מהחוסר צדק הזה. מה, היא אשמה שנולדה ככה?
בתור ילדה כולם התלהבו מהלחיים השמנות והבריאות שלה, הרגליים המלאות והישבן העגלגל. בבית הספר תמיד סידרו אותה ראשונה בשורה של הבנות בשיעור ספורט. הילדים קראו לה שמנה, אמא של פפה מהטלוויזיה, דלעת. וזה עוד היה נסבל. היו כינויים מעליבים יותר שפשוט לא רצתה להיזכר בהם. ידוע הרי שילדים יכולים להיות איומים. גם המורים אמנם ראו כמה קשה לה, אבל לא עשו שום דבר.
נוגה ניסתה דיאטות מכל הסוגים אבל הרעב חזר תמיד והיא נשברה. כל כמה קילוגרמים שירדו חזרו בצ’יק. הייתה לה פנים נאות למדי, אבל המשקל העודף תמיד פגע בהכול.
היא חלמה להיות מורה, אבל ויתרה פחדה מהילדים, מה שיגידו מאחורי הגב. בסוף הלכה לסיעוד. מה אכפת למישהו מהאחות נראית, העיקר שהיא מרפאה את הכאב.
בקורס למרפאות לא היו כמעט גברים, והבנות האחרות התעסקו בעצמן, נפגשו, התחתנו. היא תמיד נשארה לבד. בשיעורים תמיד היו מושיבות את נוגה ראשונה מסתתרות מאחוריה כדי שהמרצה לא יראה אותן.
כשעברה ליד חלון ראווה של חנות בגדים, הביטה בקנאה בשמלות היפות. עליה אף פעם לא יעלו. היא לבשה תמיד סוודרים וג’ינסים רחבים, להסוות, לטשטש. אבל בסיעוד הייתה מצוינת במיוחד אצל מטופלים מבוגרים שאהבו את הידיים הרכות שלה והחיוך האכפתי.
פעם יצאה עם חברות להיכל ההחלקה על הקרח. חבורה של ילדים העירו הערות ברוע: “הנה, הבשר בדרך למכון עוף!” הגיחוק שלהם תקע לה סכין בלב.
אמא שלה ניסתה לסדר לה דייטים עם בנים של מכרות. פעמיים היא אפילו יצאה. האחד, כשראה אותה, שיחק אותה שלא חיכה לאף אחת והפנה מבט. אחר, עוד לפני שהספיקה להציג את עצמה, ניסה מיד לחבק אותה בגסות. היא דחפה אותו והוא נפל לתוך שלולית. “מה את עושה בעיות? איזה טובה עשיתי לך. מי ירצה אותך בכלל?” הוא צרח. דמעות חנקו אותה. מאותו רגע היא לא יצאה ולא ניסתה להכיר יותר. מעדיפה כבר להיות לבד.
בפייסבוק החליפה את התמונה לאיור של פִיוֹנָה משְרֶק. כשמישהו שאל אותה בתגובות איך היא נראית במציאות, היא ענתה שהיא נראית בול כך, רק לא ירוקה. הוא חשב שזה צחוק: “בטח נמאס לך מהטרדות של מחזרים ואת מבריחה אותם.” הציע להיפגש, היא לא ענתה יותר.
יום אחד, במסדרון מחלקה פנימית, רץ אליה ילד כבן שש.
“לאן אתה טס? יש כאן אנשים חולים, צריך שקט,” היא תפסה אותו בעדינות.
“רציתי להחליק על הלינוליאום!” הודה בזקיפות ראש.
“עם מי באת?”
“עם אבא, לסבתא. איפה פה השירותים?” שאל.
“בוא, אלווה אותך,” הובילה אותו לקצה המסדרון. “תסתדר לבד?”
הוא זרק לה מבט מתנשא את זה מנער קטן לא לקחה ללב. כעבור רגע שמע ממנהר השירותים הדחת מים, והילד חזר אליה.
“עכשיו תראה לי איפה סבתא שלך,” צחקה אליו.
הוא נאנח וצעד איתה עד דלת. עשה פרצוף רציני, ושם אצבע על הפה. נוגה חייכה לעצמה.
“נדמה לי שזו פה,” הצביע על דלת חדר 4.
“נדמה לך? לא הבטת במספר? אולי עוד לא מכיר מספרים?” הסתפקה נוגה, כי זה היה בכלל חדר גברים.
“אני מכיר הכול, גם אותיות. הנה, זו ההיא!” הצביע על דלת עם הספרה 5.
“עזוב אותך, שובב,” עשתה עצמה כועסת.
הוא התפקע מצחוק. “איך קוראים לך?”
“עֵדָן,” הספיק להגיד, כשפתאום יצא מחדר חמש גבר גבוה ונאה.
ברצינות הביט בעדן. “עדן, מה כל כך הרבה זמן?” ורק אז התבונן בנוגה ו… במבט זריז איבד עניין. “הוא עשה בעיות?” שאל.
עוד מבט מבטל כזה והלב של נוגה התכווץ.
“לא, הוא רק שיחק. אל תכעס עליו,” הגיבה במרירות והתרחקה.
“בוא, תגיד שלום לסבתא. אנחנו צריכים לזוז,” שמעה מאחוריה.
למחרת שוב הגיעו עדן ואביו לבקר. האב חלף על פניה של נוגה, לא הטריח עצמו אפילו לעפעף לעברה. היא הוציאה לו לשון מאחורי הגב. עדן הסתובב בשנייה, צחק והריע באגודל מורם. נוגה חייכה אליו, מנופפת ביד.
אחרי שעה שקטה, החליטה להכנס לחדר חמש.
“את נראית מצוין היום, רבקה לוי. הנכד שלך היה כאן?” שאלה נוגה.
“ראית אותו? מתוק אמיתי, נכון? הלוואי ואספיק לראות אותו גדל,” ענתה רבקה.
“את עוד לא הולכת לשום מקום. תספיקי לחבק גם נינים,” חייכה נוגה בהבטחה.
“יֵשׁרְכוֹ, הלב שלי חרד עליו. גדל בלי אמא…” נאנחה רבקה.
“אמא שלו…”
“לא מתה, פשוט ברחַה ועזבה אותו אצלנו.”
“את אמרת ‘אצלנו’?”
“עדן לא נכד ביולוגי שלי, אבל אנחנו אוהבים אותו כמו בן. בני התחתן עם אישה יפָה. אחרי החתונה גילתה שיש לה בן. אי אפשר להתחיל חיים בשקר. בעלי כמעט מת מהתקף. עכשיו אני פה. לפני שנתיים אמא של עדן קיבלה הצעת עבודה בחו”ל היא דוגמנית. הילד הפריע לה. כל החברות של הבן שלי אותו דבר: יפות, אגואיסטיות ועדן לא מסתדר איתן.”
במשך היום לא הפסיקה נוגה לחשוב על הסיפור של רבקה. בערב, כשהגיעה לעשות לה זריקה, ראתה דמעות.
“רבקה, את לא זוכרת שאסור להתרגש?” נזפה בעדינות.
“אני לא מתרגשת. תראי,” הושיטה לה דף מצויר. בו היה ילד שמחזיק ידיים לאמא ולאבא. ברור שזה עדן והוריו.
“עדן מחפש לעצמו אמא. נראה לי שהוא סיפר עלייך, נוגה…”
“מה פתאום, זו בטח אמא האמיתית שלו,” ענתה נוגה.
“לא, הוא בקושי זוכר אותה. היא הייתה רזה. כאן צוירה אמא גדולה, גבוהה מהאבא. זאת את. רואה?” נחנקה רבקה.
בליבה נוגה הרגישה אפילו ילד בן שש קלט שהיא לא רזה. “אלך לדמיין קשר עם אבא שלו… הוא בטח לא יסתכל על מישהי כמוני,” אמרה לעצמה.
מאז כל פעם שנוגה באה להזריק לרבקה, גם דיברו כמה מילים. פעם, כשעדן שוב הגיע, ניגש ישר לנוגה.
“שלום. את חזקה בידיים, נכון?” שאל.
“לא יודעת,” גמגמה נוגה.
“בסדר, סבתא אומרת שהיא בידיים טובות. תכף משחררים אותה, נכון? ויש לי יום הולדת שבוע הבא,” ירה הכל בנשימה אחת.
“בטח ישחררו. וכמה אתה חוגג?”
“אהיה בן שש,” הכריז בגאווה. “ואת חייבת לבוא ליום הולדת שלי!”
“תשמע, צריך לשאול את אבא שלך…” צחקה נוגה.
“אשאל אותו עכשיו!” קפץ לחדר.
היא לא ראתה כשרצו משם, אבל למוחרת חיכו לה עדן ואבא בקבלה.
“אבא, הבטחת!” משך עדן את אביו כשנוגה הגיעה.
“זוכר,” הנהן הגבר, נעץ בה מבט ישר, “אני מזמין אותך ליום הולדת של בני. שבת אחת בצהריים, כתובת וטלפון פה. נשמח אם תבואי, אלא אם כן יש תוכניות אחרות…” מסר לה פתק.
“הנתונים שלך אצלנו במערכת,” גמגמה נוגה. “ואין תוכניות לסוף השבוע.”
“אחלה. עדן, אל תשכח להזמין אותה שוב. אם לא תגיעי, הוא יתבאס, ואמא שלי גם וזה לא בריא, כמו שאת בעצמך אמרת.”
“שבוע שלם! אולי אצליח טיפה להרזות…” חשבה נוגה בדרכה הביתה.
סיפרה לאמא שלה על עדן ועל ההזמנה.
“ברור שתלכי. ילדים מבינים יותר מגברים בוגרים. אולי ייצא מזה משהו? עדן מחפש אמא.”
“את יודעת שאבא שלו אפילו לא מסתכל עליי,” נואשה נוגה.
“את מגזימה. נראה לי שחשוב לו מה הילד אוהב, לא רק מה שקל לו. אם היה רוצה, כבר היה מתחתן עם איזו דוגמנית פעם נוספת.”
בשבת, נוגה סידרה שיער, בחרה שמלה, נשארה עם ריסים מודגשים. כשהביטה במראה, עיקמה פרצוף: “לא משנה מה תלבשי, שמנה לא הופכת לרזה.” את המתנה קנתה עוד מזמן. “עדן מחכה אז אין ברירה אלא ללכת,” נאנחה.
ברגע שלחצה על הפעמון, נשמע הקליק של המנעול. הלב דפק בטירוף.
“נוגה באה!” קפץ עדן, וחיבק אותה בידיים הקטנות שלו עד כמה שהצליח.
ליטפה לו את הראש וגישה את המתנה.
הוא צחק בעיניים נוצצות.
בסלון כבר היה שולחן מלא מטעמים. סביבו ישבו אורי אבא של עדן, לצידו בלונדינית מדוגמת, ומנגד גבר מבוגר בטח הסבא. הבלונדינית סקנה אותה מלמעלה עד למטה, מרימה גבה בציניות.
“תכירו, זאת המלאכית שלי: נוגה. זה בעלי, יצחק, ואת הילד אתם כבר מכירים. וזו… איזו חברה של אורי, ליה,” הציגה רבקה בלי להסתכל על הבלונדינית.
לי- ה עיקמה שוב פרצוף. רבקה מזגה לסלט על הצלחת של נוגה אבל בטעות נגעה במסך כוס יין, נשפך הכל על הברכיים של ליה. היא קפצה, והמולה התחילה.
בסוף, אף אחד לא הציע לה להישאר, וגם נוגה הרגישה שרוצה לזוז.
“אל תיעלבי, פשוט…” התחיל אורי.
“מה פתאום, לא שפכו עליי כלום. אני צריכה לזוז גם.” חתכה נוגה.
“אמא הכינה פאי אגסים מיוחד שלה. אל תעזבי לפני שטעמת! ואחר כך אסיע אותך.”
בדרך ברכב שתקו.
“לא היית צריכה להסיע אותי, הייתי מסתדרת,” שפכה בבת אחת נוגה.
“אמא שלי לא הייתה סולחת לי אם לא הייתי. האמת… את פתאום מופיעה לי בלי הפסקה. נראה לי אמא שלי חולמת לחתן אותנו.”
“אני לא אוהבת אותך, וגם אתה לא אותי. אין לי שום כוונה להתחתן איתך.” אמרה, קולה נשבר. “אל תדאג, אשתדל להיעלם לגמרי.”
הם כבר חנו. היא ניסתה לפתוח את הדלת אבל הייתה נעולה.
“תפתח מיד,” רשפה.
פתאום, הוא נשען עליה ונישק אותה. נוגה דחפה אותו.
“מה נדמה לך? מיצית בלונדיניות, עברת ל’מלאות’? החלטת להתנסות איכשהו? בעצם, נכון, אני צריכה להודות על זה בכלל. כי בדרך כלל מתחמקים ממני אפילו בלי לנסות להכיר,” הביטה בו עם עיניים בוערות.
היא לא ידעה עד כמה הייתה יפה באותו רגע. אורי הסתכל עליה בהתפעלות אמיתית, רגש שאף דוגמנית לא עוררה בו.
“סליחה, באמת. לא יודע מה עבר עלי, לא רציתי להעליב. פשוט חשבתי ש…”
“נכון, אף גבר לא נישק אותי מעולם, חוץ מאותם שחושבים ‘עשיתי לך טובה’. תמיד יש מבט של רחמים ודחייה אפילו בלי לנסות להכיר,” סיימה וטרקה את הדלת.
סוף אוגוסט הגיע עם גשם ורוחות, העלים נשרו מהר. שלושה שבועות מאז יום ההולדת, שלוש שבועות בלי אורי.
באה הביתה, חלצה נעליים ספוגות.
“בחור צעיר חיפש אותך,” קראה אמא מהמטבח.
“איזה בחור?”
“אלגנטי, נאה, נראה מודאג. ביקש שתחזרי אליו.”
התקשרה לאורי מיד, ברחה למטבח.
“אני זה שבא. עדן חולה. אפשר שתבואי? צריך לתת לו זריקות…”
“אני בדרך!” חטפה מעיל, ויצאה.
בדרכה קפצה לבית מרקחת לקנות ציוד מכירה את השטח, תמיד מתכוננת.
עדן חייך אליה, השיער דבוק למצח, חיוור. היא רחצה ידיים, הכינה מזרק. אנטיביוטיקה וויטמינים.
“את זוכרת שיש לך ידיים בטוחות? לא לפחד,” עודדה.
הוא עצם עיניים היטב ופלט, “כמעט לא כאב!”
אורי בחן את נוגה, הסתקרן. איש לא הסתכל עליה כך קודם. האדימו פניה, לבה רעד משמחה שקטה.
שוב-ברכב, הפעם אורי מדבר ראשון.
“נוגה, אולי נצא לקפה. לא יצא לנו באמת לדבר.”
“אתה עושה את זה בשביל הילד? אל תיתן לי תקוות סתם. אי אפשר לאהוב אותי. אני שמנה.”
“את? שמנה? את חמה, רכה, אמיתית. ילדים לא טועים את מוצאת חן גם בעדן וגם אצלי. אני חושב שאנו יכולים לבנות משהו חזק באמת.”
“ואם אמא של עדן תבוא פתאום?”
“היא לא תחזור. שלחה מכתב, ויתרה עליו גם רשמית. התחתנה שם, הילד לא מעניין אותה. עדן שלי. מה את אומרת, תתני לעצמנו הזדמנות לדייט אמיתי?”
“כן,” ענתה בפשטות.
העולם שלנו מלא נשמות תאומות, כל אחת מחכה לשלה, בלי קשר למראה החיצוני. רק שלפעמים חולפים אחד ליד השנייה אפילו מבלי לראות. אולי האהבה האמיתית היא לראות את הברבור אפילו בבת דמות של ברווזון ולמצוא בה נשמה גדולה ואוהבת. אחת, מכל העולם, שמתאימה רק לך.
