היום אני כותב ביומן בתחושת הקלה מעורבת בזעם. נדב, אני, תמיד הייתי בחור שקט, לא מחפש הרפתקאות מיותרות. כשהגעתי לגיל 25, אבא ואמא עזרו לי לקנות דירה קטנה ברחובות, נתנו לי את הסכום הראשוני ללקחת משכנתא, וכך התחלתי לגור לבד.
העבודה שלי בהייטק כנראה מתאימה לאופי שלי אני לא אוהב רעש או מפגשים מיותרים. בדירה, השקט היה כמעט מוחלט עד שהחלטתי לאמץ חתולה קטנה. מצאתי אותה אצל חברים של חברים הגורים של החתולה שלהם נמצאו עם בעיה ברגליים הקדמיות, הם רצו להרדימה. ריחמתי עליה, קיבלתי אותה אליי וקראתי לה יפית.
עם הזמן מצאתי שיפית היא החברה המושלמת תמיד מחכה לי בכניסה, מתחככת לי ברגלים, ואני חוזר מהעבודה במרץ רק כדי להיות איתה. הכל היה רגוע, עד שהתחלתי לצאת עם עינב מהעבודה שלי.
עינב בחורה דעתנית, חזקה, לא הייתה לה בעיה להעביר את הדברים שלה לדירה שלי כבר אחרי שלושה שבועות. מהר מאוד היא אמרה לי שהיא לא אוהבת את יפית, ואפילו ביקשה שאמסור אותה. דחיתי מיד, הסברתי לה שאני קשור מאוד ליפית, שהיא כבר חלק מהמשפחה שלי. עינב לא נרגעה, המשיכה ללחוץ עלי להיפטר מהחתולה. כל פעם שהגיעו אורחים, היא טענה שליפית יש מראה “מוזר” בגלל הרגליים וזה פוגע ברושם שלנו.
ההורים שלי לא אהבו את עינב. אמרו לי שהיא חצופה, לא מתחשבת, והמליצו שלא למהר ולעשות צעדים גדולים. המרכז האמיתי הגיע כשיום אחד, ההורים של עינב באו לבקר אצלנו. כשהם עברו את הסף, אבא של עינב צחק למראה יפית קרא לה “תופעה”. פתאום מצאתי את עצמי מגן עליה מולם, כל הערב עינב ואבא שלה מצאו דרכים לשלוח את יפית ממני, הציעו רעיונות מופרכים איפה לשים אותה, אימא של עינב צחקה בתגובה לכל הצעה.
למחרת, כשחזרתי הביתה אחרי שעות בעבודה יפית לא הייתה. שאלתי את עינב, היא ענתה ביובש שהביאה אותה למרפאה וטרינרית והשאירה אותה שם. מיד יצאתי למסע חיפוש, חמש שעות חיפשתי בכל פינות רחובות. מצאתי אותה, במזל, ישובה בפינה ומגרגרת כשראתה אותי.
חזרתי הביתה אמרתי לעינב שמהיום היא לא חלק מהחיים שלי. שתארוז ותעזוב. היא הבינה שאין פה מקום להסברים, שבחתולה הזו אני קשור יותר ממנה. עינב עזבה בבוקר בצעדים שקטים.
היום אני ויפית לבד. היא מאושרת כשאני חוזר, ואני מרגיש שלפעמים צריך לבחור מה חשוב באמת לא רק בעיניים של אחרים, אלא גם בלב שלי.
