למה הקציצות כל כך יבשות? טבלת את הלחם בחלב? או שסתם שפכת שוב מים לתוך הבשר? אורי חיטט במזלג על הקרום הפריך, מחפש בתוכו לא בשר אלא כשל נסתר.
רונית נעצרה ליד הכיור, מגבת בידיים. משהו בתוכה, בדיוק מתחת לסרעפת, התפתל והתהדק אותה הקפיץ שכמעט התרגל כבר להימתח עד הסוף. היא ניגבה את המחבת וקיוותה שלפחות הערב הארוחה תעבור בשקט. התקווה גוועה עוד לפני שנולדה.
אורי, זו בשר בקר מובחר, קניתי בשוק אחרי העבודה. הוספתי בצל, תבלינים, ביצה. הם לא יבשים הם פשוט בשריים, ענתה בשקט, לא פונה אליו.
בדיוק, הרים אורי אצבע מוכיחה, לועס עוד נגיסה. בשר רזה. אצל אמא שלי, רותי, תמיד מוסיפים קצת שומן כבש וזה משדרג מאוד. וגם לחם אחיד, יומיים ישן, טבול בשמנת אמיתית, לא חלב. אז הקציצות מתמוססות בפה, רכות ועסיסיות. ואת זה… זה כמו סוליה, רונית. סליחה, אבל אחרי חמש עשרה שנות נישואים כבר היית אמורה לדעת איך להכין קציצה בסיסית.
רונית הניחה את הספוג, סגרה את הברז וניגבה ידיים. חמש עשרה שנים. כל השנים האלה היא שמעה שוב ושוב את אותו פזמון: ״אבל אצל אמא…״, ״אמא הייתה עושה אחרת…״. פעם אלו היו הערות קטנות. אחר כך טיפים. בשנים האחרונות הפכו להשוואות ישירות, קרות, שבהן תמיד הפסידה מראש.
היא הסתובבה וראתה את אורי יושב כאילו נחת עליו פסק דין לא מוצדק. החולצה שלו גוהצה בידי רונית. המפה על השולחן נקייה רונית כיבסה. הבית מבריק רונית ניקתה. אבל דבר מכל זה לא היה חשוב. כי לקציצה חסר טעם של שמנת ושומן כבש.
אם זה כל כך לא טעים לך, אל תאכל. יש קפואים במקרר, אמרה, קולה כמעט לוחש, מבטה קפוא.
שוב את נעלבת? אורי גלגל עיניים וטרק את המזלג בצלחת. אני רק רוצה שתשתפרי. ביקורת בונה זה מנוע לצמיחה. אם אני לא אגיד כלום, תחשבי שהקציצות המיובשות הן שיא האומנות. אמא תמיד אמרה: ״אמת מרה, אבל מתקנת״.
אמא שלך, רותי, לא עבדה כבר שלושים שנה. יש לה זמן לבשל שעות, להשרות לחמים, לטגן קבבים, לשפשף את הרצפה. אני עובדת ראש צוות חשבונאות. היום היה דוח רבעוני, חזרתי בשבע וחצי ועד שמונה היה לך אוכל חם. אולי תעריך פעם אחת את המאמץ, בלי לבדוק מה חסר בקציצה?
עוד פעם את עם ה״אני עובדת ואני עייפה״… כולם עובדים. גם אמא עבדה כשהייתי קטן. ותמיד היה מרק, עיקרית וקינוח. והחולצות שלי היו כל כך פריכות שאפשר היה להעמיד אותן. אמא ידעה להחזיק בית, אהבה לדאוג למשפחה. אצלך הכול ״לסמן וי״. חסר אצלך, רונית, את ההרגשה הזאת של בית חם ואישה אמיתית.
כך, בעידנא דריתחא, הוטלו לצד המטבח מילים כבדות. ״אין בך אש נשית״. ״פשוטת מעשה״. רונית הביטה באיש שחילקה איתו את חייה, ופתאום הרגישה שהיא רואה אותו לראשונה. לא בן זוגה, אלא ילד בן ארבעים, שלא התבגר מהנעליים של אמא, אבל דורש מלכה שתגיש לו הכל למגש.
הסבלנות, שנשחקה בקביעות מניסיונות לאפות נכון, לקפל נכון, להכין ״בורשט״ אמיתי או לנקות לכלוך לא נראה הגיעה לקצה.
אז אני לא אשת חיל? שאלה בקור, שקט מבפנים.
לא, לא גרועה… אורי הוריד טיפה את הווליום, מנסה להתרכך, ואז המריא מחדש על סוסו האהוב. נו, בינונית. את יכולה להשתפר… אמא בגילך כבר…
די. רונית הרימה ידה, קוטעת. לא רוצה לשמוע על אמא יותר. הבנתי. אני לא מספיקה. לא יכולה להיות רותי שלך. ואולי אף פעם לא אהיה, ואין לי כוח או רצון להעמיד פנים שכן.
אז מה את מציעה? חייך בזלזול. גירושים בגלל קציצה? מצחיק.
לא, לא גירושים. פשוט הצעה: אם אמא שלך היא פסגת הביתניות ופסגת הגסטרונומיה, למה שתגור איתי ותסבול? מגיע לך לקבל בדיוק מה שאתה אוהב. לך תנסה לגור אצל רותי.
את רצינית? את זורקת אותי?
לא. רק חופשה. חוויה מתקנת ב״מלון אימא״. אתה אומר שטוב שם? אז קח חודש. תתפנק אצל רותי, תאכל קציצות של פעם. אני… אשקול אם כדאי לי להמשיך לנסות לרצות צל שאי אפשר להגיע אליו.
חיוך השליטה נמחק מאורי. את רצינית? הוא התבלבל לרגע.
מאוד. אני מותשת, אורי. נגמר לי הכוח להתחרות עם אמא שלך. אני רוצה לחזור הביתה בלי שיבדקו באיזה זווית המזלג מונח. תארוז דברים.
אורי קם, מושך כיסא בקול. טוב! נראה איך תסתדרי לבד. אני אצל רותי מסודר. אמרה תמיד שאני צריך להשמין ולהתחזק. את תהיה פה לבד, תבכי.
אני אקרא לטכנאי, משכה רונית כתפיים. לפחות הוא לא יסביר לי על חסרונותיי.
כל האריזה הייתה הצגה. חולצות נזרקו, דלתות הטרקו, ואורי מלמל. רונית ישבה עם ספר מבלי לקרוא מילה, מקשיבה לרעש הרקע. היא פחדה, אבל הפחד היה שקט, ומעליו צף משהו מוזר הקלה.
אני הולך! קרא אורי מהמבשלה עם שני מזוודות. אל תצפי שארוץ חזרה. תבכי, תתחנני.
תשאיר מפתחות על השידה, השיבה מבלי לקום מהכורסא.
הדלת נסגרה. השקט שנשאר מאחור ידע להיות מנחם. רונית הלכה למטבח, פגשה את הקציצה הנטושה, השליכה אותה לפח. פתחה בקבוק יין לבן, מזגה לעצמה כוס, וישבה לאכול גבינת עיזים עם דבש מה שהיא רצתה, מתי שרצתה, בלי לדאוג אם זה ״ארוחה מתאימה לגבר אמיתי״.
השבוע הראשון עבר כמו ערפל מתוק. אף אחד לא העיר אותה בשבת בשביל להכין חביתה. אף אחד לא הפיץ גרביים או השתלט על הטלוויזיה. היא הגיעה מהעבודה, התרחצה בשקט, ואף לא מילה אחת עליה הוטלה במטבח.
אבל אצל אורי גן העדן של אמא התחיל בתדהמה.
רותי קיבלה את בנה בזרועות פתוחות. אורי, ילד שלי! סוף סוף! היא זרקה אותך, הנבלה? ידעתי! אני אשמור עליך!
יומיים ראשונים היה שפע. בוקר עם חביתיות, צהריים מרק וממולאים, ערב קציצות מהאגדות. רותי האכילה, עודדה, רחמה. ביום השלישי התחילו בעיות.
אורי, שכבר התרגל לחופש, ניסה לישון יותר בשבת. בשעה תשע הרעיפה רותי קרני שמש על המיטה קומי, ארוחת בוקר! אחרי זה צריך לסדר ארונות, ולסחוב מהסופר חמישה קילו תפוחי אדמה.
אבל אמא, הגב…
לכולם יש גב! תזוזה זה בריאות. תראה איך עשתה אותך רונית! רזה וצהוב!
בערב רצה לצפות באקשן בטלוויזיה.
אורי, תוריד, יש לי מיגרנה. תראה תוכנית בידור! מה אתה רואה דם?
אמא, זה הסרט האהוב עליי!
בבית שלך תחליט, אצלי אומרת אמא. תכבד.
אורי התכווץ, חזר לחדרו ובלע את האלבום. רצה להתקשר לרונית, אשכרה התגעגע. ״היא בטח מתחרטת…״ ניחם את עצמו.
בשבוע הבא התגלה שגם לשהות אצל אמא יש כללים נוקשים. לאן אתה יוצא הלילה? בר.
בירה עם חברים.
שום בירה! זה לא בריא. עשר אתה בבית, אחרת אני נועלת ואין לי כוח לקום.
אמא, אני בן ארבעים ושתיים.
אצלי, ילד. ואצלי משחקים לפי החוקים שלי. ברוני התירו לך להשתולל, לכן היא לא שמרה עליך.
הוא נשאר. שמע את אמא מדברת בטלפון עם חברות: כן, הוא חזר. דק ורועד. היא הרסה אותו… אני אשקם אותו…
בפתאומיות, זכר שבחיים רונית לא אמרה מילה על בילוייו. תמיד עודדה לצאת, ביקשה שלא יתפרע. אף פעם לא העירה בבוקר סתם. תמיד הכינה, אפילו אם לא היה בול כמו אצל רותי, בכל זאת הייתה זקוקה שיאהב מה שהכינה לא השוותה.
המטבח של רותי היה בלי ספק טעים, אבל גרם לכבדות. הכל טוגן, מטובל, רווי שומן ואורי, שבשנים האחרונות התרגל לאכול ירקות, דג אפוי, עוף בתנור, הרגיש רע. וגם קשיי עיכול לא איחרו לבוא.
אמא, אולי נבשל עוף פשוט, בלי שמן? הציע בהיסוס.
אתה חולה? עוף מבושל זה לבית חולים! גבר צריך כוח! תאכל את הגולש ואני הוספתי שמן אווז.
בתום שלושה שבועות אורי כבר היה קרוב להתמוטטות. הוא גילה שעדיף לאהוב את קציצות אמא מרחוק. לחיות עם ״המושלמת״ היה החמצה לכל עצמאות.
באותו הזמן רונית פרחה. הלכה לשיעורי יוגה, נפגשה עם חברות בבית קפה, עשתה שינוי בסלון. פתאום גילתה שלהיות לבד זה לא גזר דין אלא החופש.
בערב שישי דפיקה בדלת. רונית ציפתה לשליח המדף החדש ופתחה מבלי לבדוק.
על הסף עמד אורי, עיניים עייפות, עיגולים שחורים, זר כריזנטמות נבולות ביד, מזוודות לצידו.
שלום, מלמל, לא נכנס.
רונית נשענה על המשקוף, חבקת ידיים.
הגעת לשכוח משהו?
רונית… בואי נדבר.
דיברנו. לא עבר אפילו חודש. איך אצל רותי? התגעגעת לקציצות?
אורי עיוות פניו. די, די עם זה. אני רוצה לחזור.
זה לא הבית שלך, אורי. הבית שלך שם אצל האידיאל. מה פתאום שתחזור?
הוא הניח מזוודות ונאנח.
סליחה. הייתי עיוור. באמת. לא הערכתי. לא ידעתי מה יש לי עד שאיבדתי.
לא הערכת, הודתה. אז מה השתנה? רותי זרקה?
לא. אני ברחתי. שם בלתי נסבל! היא עוקבת אחרי כל נשימה, בודקת מה אני אוכל, מה אני רואה בטלוויזיה, אפילו הצורה שאני מצחצח שיניים! את קדושה שסבלתי אותך. הקציצות שלך נפלאות! בכלל לא ידעתי שאני מפנטז על מרק הבורשט הדיאטי שלך!
היא ראתה שהוא דובר אמת. אהבת אמא עברה עליו כמו משאית.
אז עכשיו הקציצות שלי טובות? גיחכה.
הכי טובות! תני לי לחזור, רונית. נשבע, לא מזכיר לה יותר. למדתי מה זו השוואה ומה זו הערכה.
הוא התקרב, ניסה לחבק, אבל רונית עצרה:
רגע. סליחה זה יפה. אבל ככה לא חוזרים לעניין הישן. אם שוב תשכח תוך חודש ותתחיל לחפש מה חסר זה לא יקרה.
לעולם לא! התחנן.
מילים זה רוח. תחזור על תנאי: שלושה חודשים מבחן. אין השוואות. מפריע לך משהו קום ותבשל בעצמך. לא אוהב תגהץ לבד. אני לא אמא שלך ולא משרתת. שנינו מותשים, לכך צריך לכבד ולהעריך.
אורי הנהן בהתלהבות.
מסכים! אבשל בעצמי בשבת. אכין ממולאים, רק תני לחזור.
ועוד משהו: פעם בשבוע אתה מתקשר לאמא שלך ואומר לה איזו אשת חיל זכית. שתבין שגם לי יש ערך.
זה יהיה קשה, התקדר.
בעיה שלך. אתה אפשרת לה לזלזל בי לך תתקן.
אורי הביט ברונית במבט חדש. פתאום ראה שלאורה יש עמוד שדרה.
טוב, הכל אני מוכן. רונית, אני אוהב אותך. רק עכשיו קלטתי שמצאתי אוצר.
רונית התרחקה מהדלת.
תיכנס. אל תצפה שאפרוק את המזוודות או שאבשל. במקרר יש ביצים ועגבניות. תסתדר?
בטח! אחז את מזוודותיו ופרץ הביתה, מתמלא אופטימיות. חביתה עם עגבניות! הכי טעים!
בלילה ישבו במטבח יחד. אורי אכל חביתה בעצמו (מלוח מדי, אבל לא העיר), וסיפר על ניהול המשמעת אצל אמא, הפעם כבר צוחק.
את קולטת, היא הכריחה אותי לחבוש כובע במרפסת, בחמישה עשר מעלות! אמרה: ״דלקת קרום המוח אורבת!״
רונית חייכה. היא ראתה שבעלה קיבל חיסון נגד התינוקותיות. רותי, בלי להתכוון, הצילה להם את הנישואים כשנתנה לאורי להרגיש מה זה באמת לחיות עם ״האמא המושלמת״.
בסוף השבוע הוא שאב אבק בשקט, בלי קומנטרים. כשבישלה מרק ציינה: טעים, תודה, אשתי.
אחרי חודש, רותי התקשרה.
נו, סיימת לשחק באישה? עקצה.
דווקא אני קיבלתיו, רותי, ענתה רונית בקרירות. והוא מוסר שלום ואומר שטוב לו בבית. כאן דמוקרטיה, לא דיקטטורה.
רותי ניתקה. אבל רונית ידעה אמא תחזור. אך כעת כבר לא תוכל לעבור דרכם: כעת יש קיר של כבוד הדדי וניסיון שרכש אורי ב״גן העדן״ של אמא.
החיים חזרו למסלולם. אורי עמד בהבטחות לא השווה עוד. לפעמים החליק לו ״אבל אצל…״ אך תיקן במקום. הוא ידע להעריך את הבית על עבודתו של רונית. ורונית למדה שלפעמים, כדי להציל אהבה, צריך להציב גבול חד ולאפשר לאחר להבין רק בהשוואה ל״אידיאל״ לומדים להעריך את המציאות.
אם התחברת לסיפור אשמח שתלחץ לייק ותעקוב. מחכות עוד הרבה דרמות קטנות של חיים.
