מִשְּׁמֶרֶת, עִידוֹ חָזַר לַבַּיִת וְלֹא לְבַדּוֹ: בִּזְרוֹעוֹתָיו הוּא הֶחֱזִיק יֶלֶד קָטָן…
עינת שלפה מהמַּשְׁגֵּיחַ תבנית עם פשטידת דגים חמה וישר ריח ים התפשט במטבח. כל מה שעידו אוהב. על הגז קדרת מרק עגבניות רותח, ותבנית פשטידת דגים, נשאר רק להרתיח את הקומפוט. שטויות של דקות, עינת תגמור אותן כשהבעל ייכנס.
היא כיסתה את הפשטידה במגבת לבנה, שלא תתקרר, והתקרבה לחלון. הבית שלהם נמצא באמצע שכונה שקטה, ממול תחנת אוטובוס. ממש ברגעים אלו, האוטובוס בו עידו חזר היה אמור להגיע.
שלושה חודשים היא לא ראתה את עידו ומה היא לא חיכתה לו. עידו עבד במשמרות באזורי פיתוח בדרום. שלושה חודשים שם, שלושה חודשים בבית. זה כואב. חצר פרטית תמיד דורשת יד גברית.
הבית שייך לעינת. כשהתחתנה עם עידו לו הייתה דירה. חשבו, החליטו בפרטי יהיה טוב יותר. עידו מכר את הדירה, וניסה להיכנס לעסק, אבל זה לא הלך. הפסיד את הכסף, וכבר שלוש שנים עובר בין משמרות.
האמת כסף עידו מביא יפה, אבל בגללו עינת רק בת עשרים ושמונה שנים לבד. לפעמים מחכה עד ששוכחת שהיא נשואה בכלל.
ילדים? אין. עידו לא רצה או לפחות טען שזה עוד לא הזמן.
“אעזוב למשמרת, איך תסתדרי עם ילד לבד? נחסוך קצת, אמצא עבודה כאן בעיר. אז נדבר על ילדים.”
רק ש”כסף בצד” אף פעם לא באמת הצטבר. כל פעם משהו אפילו עכשיו, הגג דולף ובחדר שינה יש כתם רטוב בתקרה, שהכניס פחד לעינת. בפעם האחרונה שירד גשם הייתה צריכה לשים תחתיו גיגית.
הבעיה כבר ידועה לעידו, הם דיברו בכל ערב. הוא הבטיח מיד עם חזרתו לעלות לגג. עינת יודעת זה תיק יקר.
הוא גבר טוב, איכפתי כל ערב שיחת טלפון, הוא דואג. עינת אוהבת. בכל יום בו עידו שב, עינת לוקחת חופש, מבשלת מתוקים, ומחכה על המשמרה שלה מול החלון.
המטוס של עידו נחת כבר שעתיים קודם, כל שנותר להגיע באוטובוס הביתה.
והנה לבה קפץ. עין התמקדה: עידו, עם תיק ענק על הכתף.
בדרך כלל היה מנופף לה ביד, מחייך, כי ידע שהיא עומדת שם, מצפה. הפעם לא. עידו לא לבד. זרוע אחת תיק. השנייה ילד קטן. בן? כן. בן כזה קטן היא בכלל לא ידעה להעריך גיל. פניו של עידו קפוצים לא מַחְיֵךְ, גם לא מניף יד. ולמה, בעצם, הוא מביא אליו ילד?
הוא נכנס הביתה, משליך את התיק לרצפה, ומניח בעדינות את הילד על הרצפה.
הילד נדבק אליו, מסתכל בעיניים גדולות על עינת, אצבע בפה אבוד, כמו שהיא.
היא לא קפצה לחיבוק כמדי פעם. היא קפאה.
“נו עינתי, לא תתני נשיקה אחרי כל כך הרבה זמן?” מושיט לה עידו ידיים.
בעיניו לא שמץ של חיוך. עינת חיבקה בלית ברירה, נישקה, הלב דופק. לא יכולה להתאפק
“עידו, של מי הילד? מה קורה פה?”
עידו שואף עמוק, מרפרף ידה מידו, אוחז בילד.
“אורי, בוא איתי, נוריד נעליים ונכנס פנימה.”
לקח אותו לחדר, הושיב על המיטה, שם בידיו דגם מטוס שעינת ידעה שהיה שמור מאוד. אם עידו נותן משהו כזה קרה משהו חמור.
“תחכה פה רגע, אבא ואמא עינת צריכים לדבר.”
הדלת תסגרה חרישית.
“תתני לאכול? אני גמור,” חייך חיוך עקום.
עינת מזדרזת, מוזגת לו מרק חם, חותכת פשטידה. מתיישבת מולו. חרדה. מצפה.
עידו אוכל, עיניים תקועות בצלחת.
פתאום
“זה הבן שלי. אורי הבן שלי.”
העולם נעמד. עינת התכווצה. רצתה שהוא יגיד זו בדיחה, ויחייך. לא היה שם שמץ של חיוך.
“זה פשוט קרה, עינת! שלושה חודשים לבד… קרה משהו עם העובדת במטבח… פעמיים, ואז היא נכנסה להריון.”
“אז בשבילי… ילדים מוקדם מדי, ואתה כבר עם ילד?!”, ידה נשלפת מידו, קולה נשבר.
“לא תכננתי, באמת, עינת! היא לא סיפרה כלום. רק אחרי הלידה עדכנה אותי ‘זה שלך’. אין ספקות הוא דומה לי, לא שמת לב?”
עינת לא ניסתה למצוא דמיון. עכשיו הילד הזה נראה פתאום זר, דוחה. תזכורת בשר ודם לבגידה.
“אז למה להביא אותו לפה? איפה אמא שלו?”
“אין, עינת, היא נטרפה בידי חזיר בר. סיימה את המשמרת, נאבדה בדרך הביתה. כלום לא נשאר. אני רשום כאב. לא היה טעם להתכחש לקחתי את אורי איתי.”
“ומה עכשיו?” שאלה בקושי, כמעט בלחישה.
“לא יודע, עינת… תחליטי. אם תזרקי אלך איתו. תסלחי נמשיך חיים כאן, את ואני ואורי.”
עינת קמה באילמות, יצאה מהבית רצתה לחשוב לבד.
צעדה בשכונה נטולת מטרה עד מאוחר. הראש בוער, פחדים ומחשבות מתרוצצות.
כשהגיע לגדה, חשבה אולי פשוט לסיים הכול. אך ידעה: היא לא מסוגלת בלי עידו. תתרגל, תספוג את הילד.
היא שבה הביתה בלילה. עידו ישן, בחדר שינה המשותף, ועל כורסה בצד שוכב הילד הזר. מנורה דולקת על השידה; עינת מתבוננת בו רזה, חיוור, ישן במין חוסר שקט. מסכן לא נשארה לו אמא… ניסתה להזרים חמלה, אך לא הצליחה. הייתה רק דחייה.
אורי בן שנתיים. שקט במיוחד. עינת ניסתה לא להראות רגש כלפיו, אך הוא חש ונדבק רק לעידו. עידו גם נראה נטול חום, לטף, האכיל, קנה צעצועים יותר לסמן וי, לא מרגש.
שבוע עינת לא מדברת איתם. שקט. רפאים בבית שלה.
עידו בהתחלה מתאמץ להתרכך כלפיה, אך רואה שלא העיפה אותו חוזר להרגלים. מתקן גג, משפץ תקרה. העיסוקים קירבו ביניהם. עינת התחילה לדבר, בסוף החודש סלחה. אבל הילד? לא הצליחה לראות אותו.
עברו חודשיים. עינת נכנסה ללחץ עידו עוד מעט שוב יוצא למשמרת.
“מה תעשה עם אורי?”
עידו מרים גבה:
“מה, אביא אותו לשטח? איפה אשאיר אותו, בקראוון? ברור שהוא יישאר. כבר סידרתי לו מקום בגן ילדים. רק טופסולוגיה נשארה. בבוקר תלווי, תחזירי, תאכלי איתו בערב. לא דורש ממך לאהוב אותו רק שיהיה מי שיטפל.”
אורי, בעיניים הגדולות שלו, הופיע בפתח. עינת הביטה על הילד מה הוא מבין בגיל כזה? אבל הבינה הוא קלט הכול.
אחרי שעידו נסע, אורי נהיה עצוב עוד יותר. בבוקר התלבש לבד, לא בקש דבר. עינת ליוותה אותו בלי לומר מילה, החזירה אותו, אכילה בשקט.
עד שיום אחד, דחף את הצלחת, אמר שהוא לא רוצה לאכול, והלך לחדר שלו. עינת הציצה בו מזדמנים הוא לא שיחק, רק שכב על הספה בעיניים עצומות. יום אחד הבחינה הפנים שלו אדומות כל כך.
נכנסה, נגעה במצח הרגישה חום בלתי רגיל. פחדה, נענעה אותו הוא כמעט לא מגיב. מדדה לו חום 40. מהר הביאה תרופה, חיכתה לאמבולנס, הלכה מחלון לחלון בקוצר נשימה.
“אורי קטן, כמה זמן חולה… ואתה לא מתלונן, פוחד מהדודה שמכופפת אותך? מסכן שלי…”
האמבולנס הגיע; עינת רצה איתו, עטפה, אספה ידיים ורצה.
בבית החולים שעות, מסבירה לרופאים
“הוא הבן של בעלי, בתהליכי אימוץ. אמא שלו כבר לא בחיים.”
בתוך תוכה, הרגישה היא מדברת אמת. כל הקרח נמס עם החום שהילד הצמיד אל צווארה באמבולנס.
שבועיים בבית החולים עינת אינה עוזבת. בודקת חום, משגעת את האחיות. הפרס? אורי עיניים בורקות, מחבק לה את הצוואר.
כשהבריא קרא לה “אמא” לראשונה בדיוק כשתמו שלושה חודשים, ועידו חזר.
זה קרה כל כך טבעי עינת בכתה כל הלילה. היא כבר אימצה רשמית את אורי עכשיו הוא הבן שלה לא רק על הנייר, אלא בלב.
…שנה וחצי אחרי אורי כבר ילד אחר. שמח, שובב, הציפור של אמא.
עידו חזר לעבודה. עד שלילה אחד, עינת מקבלת שיחת טלפון האוטובוס של העובדים נפל לתהום, התהפך שוב ושוב בשלג. חלק מהגופות לא נמצאו עידו ביניהם.
עינת כמעט השתגעה; כנראה שרק אורי הציל אותה.
אחרי שנה עידו מוכרז נעדר, ולפני שמכריזים רשמית כמת, שבועיים לסיום התהליך… עידו חוזר.
קורה זה ערב; עינת ואורי חוזרים מהגן, גשום, לא שמה לב שהדלת לא נעולה. כל מה שעניין אותה שיבדוק לאורי את הגרביים.
“אני אשים מים בתה, נשתה ביחד,” היא אומרת, נכנסת למטבח נעצרת.
על השולחן עידו, אוכל את הפשטידה שלה כאילו כלום.
“אל תפחדי, עינתי, אני חי!” קרץ.
“איפה היית…? שנתיים?!” התמוטטה עינת על הכיסא.
“חייתי אצל אישה אחת. תכננתי להגיע למשמרת, כמעט עליתי על אותו אוטובוס, אבל התקשרה אליי מישהי, התקשרנו לנסוע לאילת לקנות לה דירה. אישה עם כסף… כששמעתי מה קרה לאוטובוס, החלטתי ככה זו גורלי. נשארתי איתה. חשבתי שאבדתי לך.”
“אתה… נבזה!” התקשתה לדבר. “ומה אתה עושה כאן בכלל?!”
“היום אנחנו פותחים עסק יחד, ורוצים להתחתן. באתי להתגרש… ולקחת את אורי.”
“מה?! את אורי? לשם מה?”
“היא לא יכולה ללדת, עינתי. אנחנו מתחתנים, לוקחים אותו הוא ישלים לנו את המשפחה. חיפשנו ילד…”
“בשום פנים ואופן!” צעקה עינת.
ידה קפצה מול עידו עם מזלג, והוא נרתע, עיניה בוערות.
“לא אתן לך את הבן שלי. תעשו חיים, תכירו, תתחתנו אבל אורי שלי. שלי על פי חוק, שלי בלב. לא תגררו אותו, תזרקו כשיגיד לכם לא…”
“שבי, עינת. את לא רגועה. זה הכל קנאה. אורי לא באמת הבן שלך.”
“הוא לא?! בוא נלך אליו עכשיו, נשאל. הוא כבר מבין מה טוב עבורו.”
לפני שסיימה המשפט, אורי כבר זינק פנימה, כרך זרועות וחיבק את עינת:
“אמא, אני רק איתך רוצה! אל תתני לו לקחת אותי…”
“ברור שלא, מתוק שלי!” הרימה אותו, הצמידה לעצמה בחיבוק.
פנתה לעידו:
“שמעת? הוא נשאר איתי. קח את הגט שלך ותעזוב אותנו, אני אלחם בכל דרך על אורי.”
עידו הביט והיה ברור שאבוד לו, אבל לפני שיצא, חטף עוד חתיכת פשטידה.
“בהצלחה! אני בטוח, אף אחד לא ירצה להתחתן איתך, גרושה עם ילד לא שלו!”
“רק זה חסר לי עוד אחד כמוך. טוב לי עם אורי אנחנו משפחה לבד, ואתה סתם אדם קטן.”
