יומן אישי, יום ראשון
אמא שלי תמיד הייתה מאוד קפדנית איתי. אבא היה נוסע הרבה לחו”ל בענייני עבודה, ואמא טיפלה בי לגמרי לבד. אבא אהב אותי, אבל כל פעם שחזר הביתה זה היה עם המון מתנות עבורי. אמא, לעומת זאת, לא הפגינה הרבה חיבה. כשהיה יוצא לעוד נסיעה, יום אחד, הוא פשוט לא חזר יותר הביתה.
בבית הספר אף פעם לא היו לי חברים. הגעתי בלבוש כמו של מסכנה: מדים שחוקים שאמא מצאה במקרה ברחוב. תמיד שמעה אותי אומרת: “תלבשי מה שיש. קודם אני צריכה לסדר את החיים שלי, אין לי כסף בשבילך”. אז נשאתי בסבלנות את הלבוש הזה לאורך כל כיתה ה’.
מאוחר יותר, שכנה שלנו נתנה לי את המדים של הבת שלה שסיימה זה עתה את הלימודים. השתמשתי בהם עד שסיימתי ללמוד. לגבי נעליים, לבשתי מה שהזדמן לי, והן שירתו אותי שנים עד שכבר לא התאימו. בסופו של דבר, סיימתי תיכון בהצלחה, והחלטתי להמשיך ללימודים אקדמיים. בחרתי במסלול של כלכלה. גם בקמפוס, לבשתי בגדים שהחברות שלי כבר לא רצו.
יום אחד פגשתי את דניאל, שסיים את לימודיו כמה שנים לפניי. התחלנו לצאת יחד, ובסוף הוא הכיר לי את ההורים שלו. כשהגעתי אליהם, התביישתי מהנעליים הישנות והקרועות שלי. הרגליים היו רטובות לגמרי, אבל אמא שלו עשתה את עצמה כאילו לא רואה. למחרת הזמינה אותי לביקור ושמה לי מתנה נעליים חדשות.
חששתי שההורים של דניאל לא אהבו אותי, אבל תוך זמן קצר התחילו להתייחס אליי כמו אל בת משפחה. אין לי מושג מה עשיתי כדי לזכות בזה. קיבלנו בית מתנה לכבוד החתונה, ולאחר שסיימתי את הלימודים, חמותי הציעה לי עבודה בחברת שלה, שם הרווחתי יפה בשקלים! סוף סוף יכולתי לקנות מה שאני צריכה. אני לא אפסיק להודות לאלוהים שהחזיק אותי בחיים ונתן לי לעבור את כל זה.
כשאמא שלי שמעה שאני נשואה, שיש לי עבודה טובה ודירה משלי, היא באה במהירות לבקש ממני תמיכה כלכלית. השיחה בינינו נשמעה על ידי חמותי, שקראה מיד לבעלה ולבן שלי הביתה. לבסוף, בעלי הסביר לאמא שלי שהיא לא צריכה לצפות יותר לעזרה ממני. הוא אמר שהיא יכולה להיות גאה שיש לה בת, אבל ביקש ממנה שלא תבוא יותר לבית שלנו. מאז, אמא שלי לא שוחחה איתי שוב. עכשיו אני מחכה בהתרגשות ללידה של ילדי.
