אמא שלי תמיד הייתה מאוד קפדנית איתי. אבא היה יוצא לעבודה לא מעט, נוסע לנסיעות עסקים, ואמא נשארה לדאוג לי לבדה. אבא אהב אותי, אבל בכל פעם שחזר הביא איתו הרבה מתנות. אמא, לעומת זאת, לא הראתה לי חיבה באותה מידה. יום אחד, אבא יצא לנסיעה ולא שב עוד לעולם.
בבית הספר אף פעם לא היו לי חברים. הלכתי עם מדים ישנים שאמא מצאה ממש ברחוב, נראיתי כאילו אני מחפש נדבות. אמא תמיד אמרה לי: “תלבשי מה שיש, קודם כל צריכים לעשות סדר בחיים שלי ואין לי כסף בשבילך”. כך סבלתי עם הבגדים האלו כל כתה ה’.
אחרי תקופה, שכנה נתנה לי את המדים של בתה שסיימה ללמוד. נשארתי איתם עד סוף התיכון. לגבי נעליים, נעלתי מה שהיה, שהחזיק כמה שנים עד שנהיו קטנות עלי. בסופו של דבר, סיימתי תיכון בהצלחה והחלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. בחרתי התמחות בכלכלה. בקמפוס, המשכתי ללבוש בגדים שנתנו לי חברות שנמאס להן מהן.
יום אחד פגשתי את אלון, שסיים לימודים כמה שנים לפניי. התחלנו לצאת והכרתי את ההורים שלו. בביקור אצלם, התביישתי מהנעליים הישנות והקרועות שלי. רגליי היו רטובות, אבל אמא שלו עשתה כאילו לא ראתה. למחרת, היא הזמינה אותי שוב ונתנה לי במתנה נעליים חדשות.
בהתחלה פחדתי שההורים של אלון לא יאהבו אותי, אבל מהר מאוד הם קיבלו אותי במשפחה. לא יודעת מה עשיתי כדי להגיע לזה, אבל זאת הייתה מתנה אמיתית. קיבלנו מהם דירה כמתנת חתונה, ואחרי שסיימתי ללמוד, חמותי נתנה לי עבודה בחברה שלה, שבה השתכרתי יפה סוף סוף יכולתי להרשות לעצמי את מה שצריך. אני מודה לה’ כל הזמן על שליווה אותי דרך החיים.
כשאמא שלי שמעה שהתחתנתי, שיש לי עבודה טובה ודירה משלי, היא באה מיד לבקש ממני עזרה כלכלית. אבל השיחה בינינו נשמעה על ידי אשתי השנייה של אמא. היא קראה מיד לבעלי ולבן שלי לחזור הביתה. בסוף, בעלי הסביר לאמא שלי שלא תצפה יותר לכלום ממני. הוא אמר שהוא מעריך שיש לו בת, אבל היא לא צריכה להגיע עוד לבית שלנו. מאז, אמא לא פנתה אליי בכלל, ועכשיו אני מחכה בהתרגשות לילד שיוולד לנו.
לעיתים דווקא הקושי והעוני של הילדות מובילים אותנו אל עוצמות חדשות ומלמדים אותנו להעריך את מה שיש, ולזכור שאהבה אמיתית אינה נמדדת בכסף אלא ברגש ובמעשים טובים.
