כפתור? אני בכלל קראתי לה אילנית. התרוצצה פה כל הבוקר. רואים עליה הלכה לאיבוד. אחר כך התכרבלה לי ליד הרגליים. אז הכנסתי אותה לאוטו, שלא תקפא, המסכנה, חייך הגבר…
תמר, כמה אפשר להיות חסרת מזל ככה? כמה אמרתי לך שדניאל לא מתאים לך! נזפה אמא של תמר.
תמר עמדה עם הראש למטה, מרגישה כאילו היא שוב ילדה בבית ספר שקיבלה הערה, למרות שרק לא מזמן חגגה 37.
היה לה כל כך מר, בעיקר בגללה, על קריירה שנתקעה, על זה שלא הצליחה במשפחה, ובשבילה ובשביל נועה הקטנה שלה. כי רגע לפני חנוכה, החג הכי לבבי שיש, נשארו שתיהן בלי אבא בבית.
אני עוזב, זרק דניאל בקור באותו ערב. תמר בכלל לא קלטה ישר על מה הוא מדבר.
לאן אתה הולך? שאלה אוטומטית, תוך שהיא מגישה לו קערת מרק חם.
את באמת לא מכאן. לא מבינה דברים חשובים! איך בכלל חייתי איתך כל השנים האלו? התאנח דניאל.
תמר לא הספיקה לברר, הוא כבר סיפר לבד:
אני לא יכול יותר! וגם הכלבה שלך, כל הזמן מייללת. הילדה כל הזמן חולה. אין שמץ של רומנטיקה, תמר. תראי את עצמך. מה נהיה ממך? סיים את המונולוג בעצבים.
תמר ניסתה להסתכל על עצמה במראה של המטבח והעיניים כבר התמלאו דמעות. לא הצליחה לעצור נשארה לעמוד לבד במטבח, שקטה ודומעת.
דניאל בכלל לא יכל עם דמעות. הוא רק הביט במרק, קם והלך לארוז…
הכלבה כפתור קלטה שמשהו לא טוב קורה, התרפקה על הרגליים שלה, ניסתה לנחם.
לפחות סוף סוף אנוח בלי היללות האלה, הכריז דניאל כשהגיח עם תיק ליד הדלת.
דני, אבל מה עם נועה? לחשה תמר, מדמיינת את נועה בת החמש מתעוררת מבלי לדעת שאבא עזב.
תסתדרי, את אמא שלה, ענה ויצא, בזמן שכפתור מיללה בלב.
תמר בילתה לילה שלם במטבח, מחבקת את הכלבה. כפתור ליקקה אותה, הבינה שמשהו נורא קרה וכל כך ניסתה לעזור.
כמה ימים לא ידע תמר איך לספר לאמא שלה. מדי פעם אמא צלצלה לשאול מה שלומה, והיא ענתה במהירות שהכל בסדר ומיד ניתקה.
ומה עם עבודה? מצאת משהו? כי אם דניאל הבלגניסט יעזוב לא יהיה לכם ממה לחיות, דאגה האמא.
באותו הרגע, תמר נשברה והתחילה לבכות, סיפרה שבקושי מתקשרים אליה מריאיונות, ודניאל כבר עזב.
היה ברור מהתחלה מה הכוונות שלו. חמש שנים ביחד, ילדה נולדה, והוא אפילו לא טרח להתחתן, התרעמה אמא.
למרות הכל, ריחמה גם על הבת וגם על הנכדה.
ומה תעשי עכשיו? שאלה לבסוף.
אעבוד כסייעת בגן של נועה, ענתה תמר בעצב.
המשכורת של סייעת? זה לא יספיק. וגם צריך להאכיל את הכלבה הזו, סיכמה, ואי אפשר לומר שחיבבה חיות, ואת כפתור הקטנה תמר מצאה פעם ברחוב, משהו שאמא בכלל לא סלחה עליו.
היא התכוונה להוסיף משהו, אבל ראתה שתמר עומדת להתפרק.
טוב, די לבכות. אני אעזור. ואם צריך אשמור על נועה לפעמים, ניסתה להרגיע.
וככה עברה עוד שבוע.
תמר, סוף סוף, מצאה עבודה. כל בוקר הלכה עם נועה לגן. נועה שמחה.
אמא, אולי ניקח גם את כפתור לעזור בגן? סבתא כל הזמן מתלוננת עייף לה לטייל איתה. היא תוכל לעזור לשטוף כלים ולעמוד איתנו שמירה בשעת מנוחה, אמרה נועה עם חיוך.
תמר צחקה, חיבקה אותה, אבל הלב כאב כל פעם שנועה שאלה:
אמא, מתי אבא יחזור? אולי עוד לפני חנוכה?
היא לא הצליחה לספר לה את האמת, רק המציאה משהו על שליחות דחופה. ניסתה לדבר עם דניאל כדי שיבוא לפגוש את נועה, אבל הוא רק התחמק:
תמר, תני לי לחיות. תגידי לנועה שאני סוכן חשאי ונסעתי למשימה חשובה. לא אחזור בינתיים, אגב, את לא ראית את העניבה שלי? סיים ושבר את השיחה.
תמר ישבה שעות במחשבות. איך תחגוג חנוכה לבד? ואיך תסביר לנועה מה קורה?
זה קרה בפתאומיות. יום אחד, כשסבתא לקחה את נועה לרופא, דניאל פתאום הופיע מולם ברחוב.
אבא! חזרת? קראה נועה ורצה אליו.
דניאל נבהל, חייך בשקט ואמר זה פשוט ככה, אתם ואני גרים בנפרד. מיד אחר-כך הלך.
אולי עוד אבוא לבקר, אם אוכל, ניסה לזרוק.
נועה עמדה קפואה, מִלְמְלָה לא צריך.
בערב שוב עלתה לה חום, יומיים אחר כך כבר הגיע רופא.
נועה לא דיברה עם אף אחד, והיה ברור שגם לא ממהרת להבריא.
כנראה זה בגלל לחץ נפשי, אמר הרופא כשתמר סיפרה מה שקורה.
תמר האשימה את עצמה:
הייתי צריכה להסביר לה מיד מה קורה. הנסיכה מבינה הכול, אמרה לאמא, שהנהנה בשקט.
ואז קרה עוד טלטלה. סבתא רצתה למהר חזרה הביתה, והוציאה את כפתור בלי רצועה. הכלבה, כדרכה, החליטה שהיא לא מקשיבה וברחה.
ככה את? לא רוצה לחזור? אל תדאגי, תישארי בחוץ ותלמדי לקח! אמרה סבתא בחצי ייאוש, ורצה חזרה לתת תרופה לנועה.
אלא שנועה, כששמעה שכפתור אבדה, הפסיקה לאכול ולשתות. כל ההבטחות של תמר למצוא אותה לא עזרו.
אני אחזור לאכול רק אם נמצא את כפתור, קבעה נועה והסתובבה לקיר.
תראי לאן החינוך שלך הביא, נאנחה סבתא, ילדה לא שומעת בכלום. אמרתי לך…
עדיף היית שומרת על כפתור במקום לחנך, התפוצצה תמר לראשונה.
אני עושה הכול בשבילכם, ענתה אמא ופינתה את הבית.
שוב נשארה תמר לבד. שעות הסתובבה באותו לילה ליד הבית.
נועה סוף סוף נרדמה. תמר קיוותה שכפתור תמצא את הדרך בחזרה. אבל לא. קפאה מקור כשחזרה הביתה, שמרה בלב תקווה שנפלה.
נועה התעוררה מוקדם:
אמא, חלמתי על אילנית! קישטנו אותה ומצאנו את כפתור! סיפרה בהתלהבות.
תמר חייכה בעצב. על השולחן עמדה חנוכיה קטנה, החג כמעט פה, התכוננו הכי טוב שאפשר.
אבל נועה רצתה עץ גבוה ואמיתי.
רק אם יהיה עץ נמצא את כפתור. כמו בחלום! בכתה בחדר.
תמר הבינה שאין בכוחה לקנות ‘עץ’ אמיתי. רק כמה ענפים יבשים, וזהו, ובקושי יש כסף. לאמא אין מה לדבר, היא אפילו לא הסכימה להגיע.
הכלבה הזו יותר חשובה לך ממני? תחשבי על זה נעלבה וניתקה.
תמר ידעה שלסמוך על סבתא אי אפשר. ושמחה שלפחות יש סוף שבוע לפניה.
נועה הרגישה רע, לא רצתה לצאת מהמיטה. בערב, הכול היה מוכן לחג, ובלי עץ נועה שוב בכתה:
אין לי עץ, ואמא… וגם כפתור לא תחזור, בדיוק כמו אבא…
תמר ליטפה את ראשה ונשכה שפתיים, שלא לבכות מולה. היא ביקשה מהשכנה המבוגרת לשמור רגע על נועה, ויצאה החוצה…
אוויר קר נשף בפנים, טיפות גשם הסתובבו ברוח. אנשים שמחים הלכו ברחוב, תמר לא ראתה אף אחד. היא רק חיפשה, חיפשה את כפתור.
לאן נעלמת, מתוקה שלי? לחשה שוב ושוב, הולכת בין הרחובות.
פתאום הגיעה לשוק עצים קטן. מוכר בחולצה עבה עמד ליד כמה עצים אחרונים. תמר קפאה.
רוצה עץ? נשארו שניים אחרונים, אני יכול לעשות לך הנחה, הציע המוכר, נראה שפוזז לעזוב.
“בטח מישהו מחכה לו בבית אשתו כיסתה שולחן, הילדים מביטים מהחלון…” עלה לה בראש.
בדיוק אז קנתה זוג עץ, נשאר אחד אחרון.
לא רוצה עץ? זו ההזדמנות האחרונה אעזור להביא עד הבית, המשיך המוכר.
תמר הביטה בעיניו במצוקה. לא היה לה גרוש עליה, ולמרות כל מה שנשאר בבית לא היה מספיק לקנות כזה עץ.
הרגישה לא נעים. ואז ראתה ערימת ענפים זרוקים על הטנדר שלו.
אפשר לקחת את הענפים? אם הם לא שווים, שאלה בשקט.
המוכר הביט בה, נאנח, בטח. הנה, אני עוזר הוציא חבילת ענפים מרכבו.
תודה, תמר התרגשה, ומצאה את עצמה מספרת לו: הבת שלי חולה, חולמת על עץ, הכלבה נעלמה, הכל מרגיש תקוע, לא חג בכלל…
והוא, משום מה, הקשיב. גם הוא אחרי גירושים, בודד, לא מצליח לשכוח את הלילה האפל. יודע שעצוב לחגוג לבד.
פתאום הגיע מישהו: בכמה אתה מוכר את העץ? שאל על העץ האחרון.
כבר נמכר. נסה אצל השכן, ענה המוכר.
תמר הייתה מופתעת.
אני אעזור לך להביא הביתה, חייך פתאום.
אבל אין לי כסף, התביישה תמר.
אני זוכר, הנהן הוא בשקט.
ואז קרה משהו נדיר, מה שקורה רק בנס חגיגי.
הוא פתח את הטנדר, ותמר ראתה את כפתור ישנה, עטופה בסוודר, פיה פעורה בהפתעה.
איך הגיעה אליך כפתור?
כפתור? אני בכלל קראתי לה אילנית. רצה פה כל הבוקר, קפאה מקור ואז התחבאה לי ברגליים. אז הכנסתי אותה לאוטו, שלא תמות מקור, המסכנה, חייך הגבר.
קראו לו רפי. ידוע שהוא אוהב חיות, ויש לו קשר טוב עם ילדים.
מאז, נהיה אצל תמר ונועה שמח, חמים בבית. אולי זה נס החג, אולי ככה נקבע מראש.
לאף אחד אין תשובה, אבל דבר אחד ברור יש עכשיו משפחה חדשה, וכפתור? לפעמים תקרא לה אילנית, כי בחגים מותר לחלום על נס.
