כמה מוזרויות במשפחתה של עלמה יפעת
עלמה יצאה עם הכלבה…
אלוהים, מה היא שוב עשתה לחיה המסכנה הזאת? את רואה? הזנב של שולה לא סגול עכשיו, אלא ורוד! תראי איך היא מנפנפת בו!
מה לעשות, הילדה מוזרה קצת… אבל בנאדם טוב וישר, כמה כאלה את כבר פוגשת היום? הסבתא הייתה חולה כל הזמן, עלמה בכלל לא יצאה מבית החולים. רק עפה סביבה העיקר לעזור, הצעירות שלה לא מעניינת אותה בכלל.
באמת? רק אתמול ראיתי אותה יורדת מהמונית עם איזה בחור נאה במיוחד.
אולי הוא נהג המונית?
אה, בשביל מה נהג מונית מנשק לידיים של בנות?
עד כדי כך?
ככה זה! בטח שהיא עומדת להתחתן בקרוב.
מעולה! סוף-סוף סבתא תשמח. איזו ילדה גדולה היא גידלה! חכמה, יפה, איכותית! רק המקצוע הזה שלה…
מה יש לך נגד המקצוע שלה?
חוקרת פלילית?! זה מקצוע לבחורה?
אל תגזימי! כמה אנחנו רואות היום שמכבדים חוק כמו הסבתא שלה? וזה בדיוק עניין! עלמה חוקרת מצוינת, אפילו כתבו עליה בעיתון, הייתה גם תוכנית עליה בטלוויזיה. את עוד תראי…
מה אני אומרת! שאלוהים יברך אותה! גם ככה היה ברור מאז שהייתה קטנה שכל השכונה תשמע עליה. את זוכרת איך היא הייתה בילדות?
בטח! ממש ילדה של אש! כל הסבתא שלה!
אותה עלמה, שדיברו עליה השכנות על הספסל מתחת לבית, עברה לידן, קדה להן בנימוס פתאום ובקפיצה רדפה אחרי הכלבה שלה, שזינקה בין השבילים החוליים עם זנב ורוד, בדיוק בצבע של זריחה רכה.
או! היא ברחה! לאן עכשיו?
לאן? לקבל את אחותה! אילה מגיעה היום! עם טיסה.
איך את יודעת?
עלמה אמרה לי. הנה, תסתכלי! הגיעה מונית!
מהרכב יצאה נערה גבוהה ורזה, הלכה בשתיקה לעלמה שרצה אליה, חיבקה אותה חזק ושרקה לשולה שהתפתלה לה בין הרגליים.
עלמה! שוב שינית לה את הצבע? איזה צל של סבתא מצאת…
מה, זה לא יפה? זה היה הצבע האהוב על סבתא!
אווו, כמה התגעגעתי אליך, מוזרה שלי!
עלמה צחקה וחיבקה אותה שוב.
כל השכונה ידעה שעלמה יפעת קצת משונה. זה לא התחיל אתמול זה התחיל עוד מלידתה. ילדה מתוקה עם צמות דקות וסרט מיושן גדול בקצה שסבתא הייתה קושרת בקפידה הייתה אומרת שלום לשכנים וחיוך עקום בשיניים לפני השיקום אצל הסבא החורג.
מה שלומכם? הייתה שואלת ברגש.
אבל במהרה הפסיקו לענות לה גם אלה שלא הסתירו כלום, או שהם בכלל לא היו בסודות משפחתיים.
כי את עלמה… קצת פחדו כולם.
היא הייתה כל כך פטפטנית!
איכשהו היא תמיד קישרה בין פרט ששמעה בעבר לתמונה שראתה, ואז, בלי להתבלבל, פיצחה את השיחה בדיוק מול האדם שאצלו הסיפור בוער.
דודה דנה, בזמן שהיית בעבודה, דוד סמי יצא מהבית והלך לדקלה מהקומה השלישית עם פרחים! כן, צהובים! לא זרים קטנים כמו שמביאים ביומולדת, ממש ענקיים! ביקשתי שייתן לי להריח אותם, הוא אמר שאי אפשר! למה לה מותר ולי לא?
דנה, שעד אז האמינה לכל סיפורי השעות הנוספות של בעלה והעייפות, קפאה, חיפשה במבטה שכנים ואל הבית דילגה במהרה, בלי אפילו להגיד שלום לסבתא של עלמה.
למה את מדברת עם דודה דנה, ילדה? היא לא שאלה אותך כלום! סבתא כעסה, אך לא הסבירה את הסיבה.
עלמה נעלבה.
היא באמת לא הבינה על מה הכעס. הרי לא עשתה רע! או שכן?
דווקא היה הכי לא נעים ולא מובן כי אף אחד לא הסביר לה מה אסור.
אחרי אירוע כזה, סבתא שלה הייתה שותקת כמו פסל נמוך מהכיכר של בן-גוריון, וחובקת את עלמה חזק בידה, שפתיים קפוצות כמו של מפקדת ומבט לא תהיי היום עם ממתק אחרי ארוחה.
עלמה ממש לא אהבה את זה, אבל ברגע שנזכרה שלסבתא אין יונים על הראש שמלכלכות לה את התסרוקת, עברה לה העצב. פסל זה פסל, סבתא זה סבתא ויש גבול!
כששאלה למה הפסל קירח, סבא החורג ענה בפשטות: מלחץ, הוא דאג להכול, עבודה קשה…
כמו רופא שיניים לילדים? פקחה עיניים, ובדמיון הפסל הכבד נכנס לקליניקה ונבהל מהילדים הצורחים.
סבא היה מסתכל בה חצי-משוגע, ועוד מעט מתגלגל מצחוק.
אם רק היה! אולי העולם היה אחר… אבל הוא היה ראש ממשלה.
ראש ממשלה? אבל לראש שבט בספרים היו נוצות, לא? הוא קירח ויונים יושבות לו על הראש, מסכן…
זה סמל! אולי צריך היה לו נוצות תנשמת…
מה פתאום?! חבל על התנשמות! והיונים מלכלכות. אסור לעשות דברים כאלה, סבתא אמרה…
סבא לא ענה, רק צחק עד שדמעות זלגו.
עלמה קימצה גבות, הלכה מסביבו:
איך אתה מתנהג! אתה בכלל סוס של פיליפ? דברים כאלה שומרים לעצמם! צניעות עושה אותך יפה, זוכר? זה מה שסבתא תמיד אומרת…
אחרי צחוק כזה היה לוקח אותה מהכיכר, קונה לה גלידה “סודית”.
זה היה “סודי”, כי סבתא אסרה מתוק לפני צהריים, אבל סבא, כמו סבא, לא שם על חוקים.
ודבר אחד עלמה מעולם לא גילתה את הסוד של הגלידה, ששמרה אותו עמוק בלב.
אם תגידי לסבתא על הגלידה, היא תכסח אותי.
כבוד נשי? תהיה צעקה?
ועוד איך. את מכירה את סבתא, היא אוהבת שלכולם מסודר.
אבל אתה לא שומע בקול שלה.
אני גבר! מה, אעניק לנשים את הפיקוד?
אז להגיד לה על הגלידה?
מה פתאום! לשמוע בכיף, להרגיז ממש לא.
אז אתה פחדן?
לא, יש לי ניסיון. עדיף שלום גרוע ממלחמה טובה.
אחרי זה היו קונים פרחים לסבתא, שלא תראה את החיוך המרוצה של עלמה.
סבא החורג היה המתנה של סבתא לשנה האזרחית החדשה. היא אלמנה עסוקה, משפטנית עם תואר החליטה להתחתן שוב, בהחלטיות של טנקים.
היו לה שני חריגות עלמה וכלפיו, החבר מהתיכון שהחזיר את פרח השושן לנשמתה.
היו ביניהם הבדלים עצומים, גם בחזות היא אישה מטר שישים עם כתפיים, הוא כמו פקח שמנמן מהשוק וגם במזג. הוא ידע להישאר רגוע מול סערותיה והכעס של המקצוע, וביניהם היה חוט דק של רומנטיקה שקטה. כל השנים חיכתה לסרנדות, לא קיבלה כלום עד שהתאהבה מחדש.
בעל הראשון היה מתלהב מההישגים שלה, שמח בהצלחה, אבל פרחים רק בפורים ומילים של משוררים רק אם צריך. אחרי הגירושין המשיכה בחיים, גידלה את בנה וחתכה קשרים עם העבר, עד שיום אחד חזרה השמחה בלידה של עלמה.
עלמה כל כולה בניהול של סבתא ההורים נסעו לחפירות, הממצאים חשובים מדי, הילדה עברה לטיפולה. הבת הנרגנת הפכה למעשה לאמא, השכנים ביטלו כלבים בעקבת הצרחות של הנכדה עם הכלבה.
עלמה פרחה, מצאה חברה בגנים של רמת השרון והקיץ בילה במושב, לבד משאר העונה ושם, עם החבר’ה, לא היה מי שיפריע. היו את שירה, גידי וליאון התאומים, ורקדנית קטנה בשם ליעד. בכל קיץ, יחד עם הסבתא ה”בוסית”, כפי שכינו אותה, סידרו שולחן מלא עוגיות בית.
ואז באה אילה, כשעלמה הייתה בת שש.
אילה שונה ילדה חוצפנית, עקשנית, תמיד עם ידיים מלוכלכות אחרי טיפוס בעצים, אבל שלא פחדה מאף אחד.
הפגישה הראשונה הייתה בקיץ. עלמה ישבה בסוכה, קראה ספר חדש, ואכלה תותים. פתאום נכנסה מתוך השולחן יד שחומה-מלוכלכת, העלמה צרחה מהפחד וסבתא מהרה מהמטבח עם כפית ביד.
החתולה של השכנים ברחה ישר משם, כי אם סבתא כועסת עדיף להיעלם.
אילה חייכה:
למה לצעוק? את לא רוצה לדעת למה באתי?
“זה טעים!” אמרה, וגיררה את קערת התותים מתחת לשולחן.
רק אז בעלמה השתתקה והצטרפה אליה לעונג האסור.
“את עם ידיים מלוכלכות,” אמרה.
“זה מושב, כאן תמיד הידיים ככה,” צחקה אילה.
סבתא מצאה אותן בסדר שלה. ברגע שזיהתה את אילה, נרגעה ושאלה:
איפה סבא שלך?
הוא שוב “התעייף”.
מההבעה ידעה עלמה סבתא יודעת בדיוק למה.
שחקו, בנות! יש חטיפים במטבח! אמרה, והלכה במהירות להביא את החטיף, תוקעת מרפק בסבא הישן על המרפסת. הוא יכול היה לישון גם ברעש וגם בשקט, תוך כדי הסימפוניה התשיעית העיקר שנחדתה מאושרת.
וככה התוודעו השתיים, יד ביד.
רק בהמשך גילתה עלמה שאילה היא נכדתו של חבר ותיק של סבתא, שסבתה שידכה אותם, כי הסבא ההוא שמעון שכל בבת אחת את אשתו, בתו והחתן בתאונת מטוס שנחתך מהעולם, והוא נשאר רק עם הנכדה.
סבתא של עלמה עזרה לו לאמץ את אילה, וככה נוספה למשפחה ילדה נוספת, ושתיהן נהיו אחיות בלב ובנפש, עם כל ההבדלים ביניהן.
אילה לימדה את עלמה מתי לדבר ומתי לשתוק, ולאט-לאט הכוונה שלה לנתח סיפורים ולגלות מי עשה מה הפכה לכלי עבודה משמעותי.
“את צריכה להיות חוקרת, גם אם סבא לא היה מסכים, הוא קרא לזה עבודה של כלבים,” אמרה אילה.
אז אני אהיה חוקרת, שיהיה לפחות אחד שאכפת לו, צחקה עלמה.
וככה, למרות שכולם קראו לה משונה, וצחקו עליה, הלכה הדרך שלה. כי מאחוריה תמיד עמדה האהבה של המשפחה הזאת, ומה יכול להשתבש למי שיש לו את זה?
ותמיד עמדה סבתא בכניסה למטבח, ידיים על המתניים, שואלת בקפדנות:
עלמה, אכלת משהו היום? לא? איזה בושה! וגם את, אילה, מתי אכלת? בואו לאכול! פֶּתִיָּה! (סבא) תעזוב כבר את שולה, רוץ לשטוף ידיים! למה לכלבה זנב ורוד? כי על מה שואלים? “ככה את אומרת, תמיד ככה?” די נו! אל תבלבלו לי את המוח קדימה, לאכול, המרק מתקרר!
