יש דברים שרק קורים בישראל
פעם עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג אורי דב (הכל אמיתי, לא מחליפים שם של אגדה). כמו כולנו, בקיץ היה מבלה חודש-חודשיים כרופא במחנה נוער בודק ילדים, סופר מגבות, שם יוד על חתכים, בודק למי יש חום… ואם לא קורה משהו רציני, כולנו חמסה-חמסה-חמסה.
אז היה אורי בסביבות גיל 39, בכושר, שיער פלפל-מלח קצת מתולתל, אף ישר של צברים מהספרינט, עיניים עם גבות כמו של אליהו הנביא עצמו בקיצור, נשים לא ממש היו אדישות.
באחת הלילות אורי מספר:
זה היה 1985, המאבק באלכוהול בארץ בדיוק בשיאו לא רק שמי שתפסו אותו שותה היה יוצא לחופשה כפויה בחורף, ואיבד תור לדירה ב’עמידר’, לפעמים פשוט היו מעיפים מהעבודה בלי להסס רופא, גננת, לא משנה.
היינו בדיוק במשמרת האחרונה באוגוסט במחנה, הלילה האחרון. הכל כרגיל ילדים לא נרדמים, רצים לחדרים של השכנים, מורחים למישהו משחת שיניים על הפנים, קצת יוד על הכרית, מדריכים רצים אחריהם כאילו דואגים, ובפועל יושבים בספסל ושותים איזה יין-ענבים תוצרת בית שההורים הביאו לא לשכרות חלילה, רק לכבוד המסורת.
גם אני לא יוצא דופן מה, אני לא רופא? נגמר הלילה, מוקדם בבוקר מאכילים את הילדים, מעלים אותם לאוטובוסים ויאללה, חיפה מחכה! בתוך שעה-שעתיים היינו בעיר, ליד תאטרון חיפה, מורידים את הילדים, מחלקים אותם להורים, והכי חשוב אף אחד לא נשכח, כולם חשבון מדויק!
עוד כוסית קטנה וסוגר פינה, לבית על השולחן כבר מחכים המשמרת נגמרה, ואשתי היקרה דלית מחכה לי, מיד אחרי הצהריים טסים לאמא שלי בירושלים לחופשה לקראת החגים, ראש השנה, התפוח בדבש… חלום!
ואז זה פוגע. היין, הלילה הלבן, עוד קצת יין, וזה האוטובוס הזה שמקפיץ אותך כמו פיתה בתנור… החום עולה לי לראש… קיצר, התעלפתי מתחת לאיזה עץ בשדרה שליד התאטרון, חסר הכרה לחלוטין.
החבר’ה כבר התפזרו, נשארה רק האחות רווית לא וויתרה עליי, ניגשת, מנערת, מנסה להקים אין מה לדבר, אפילו לא רוטן, פשוט ישן כמו נסיך.
אמנם הבינה שרופא במצב כזה מחר קרוב לוודאי מתעורר בבידוד/מפוטר/מי יודע מה אז לא השאירה אותי ככה. לשמחתי, גרה דקה הליכה, ברחוב מרמורק 11. היא וקצת עזרה מהרגעים האחרונים הצליחו להעמיד אותי איכשהו, והיא גוררת אותי על רגליים סחוטות לדירתה המשותפת.
שעתיים אחרי, אני פוקח עיניים לא כי התפכחתי, אלא כי היין היבש זעק לצאת.
מנסה לקום, רוטן, רווית כמעט מטפסת עליי, סוגרת לי את הפה בלחישה “שקט, שקט!”.
ואני, מה אני מבין נורא דחוף לי להשתין!! היא מחזיקה בי ומסבירה בלחש…
בקיצור, השכנות שלה זה לא אלו שנקרא להן פרחים יצפנו לך את החיים. היא בחורה מסודרת, גרה לבד ואם יראו אותה עם גבר בחדר סוף לקריירה, סוף לכל.
אני מבין אותה, אבל הצרכים דחופים מהלב! אמיצה שכמותה, הביאה דלי, יצאה וחזרה, לקחה אותו נרגע העולם לרגע.
ואז קולט אני כבר שעתיים מאחר הביתה, דלית, חמתי, חמי, כל המשפחה מחכה, בטח כבר עושים משמרות טלפון בבתי חולים. אסון!
מסביר לה בלחישה ובסימנים, שאני מעריך את אורך רוחה, אבל אם לא אכנס הביתה עכשיו החמות שלה תראה ברכה בהשוואה למשפחה שלי. יש קצת ויכוח, ואז רווית אומרת אחת השכנות יצאה, השנייה תלך להביא חלה, ואת השלישית תיקח למטבח לפרט איך היה במחנה. ברגע הכי נכון, אצא בשקט במסדרון כמו אגדה, לא לטרוק את הדלת, לסגור בשקט.
והנה, השכנה הולכת למכולת…
עוד אחת מתעסקת במטבח…
רווית שם עושה בלגן עם הקומקום כדי להסתיר רעשים…
ואני, מחזיק את הנעליים ביד, על קצות האצבעות, מתגנב במסדרון לקראת הדלת החבוטה של הדירה.
פותח בעדינות את הבריח…
ואז חריקת דלת מאחורי!! ובקול מתלהב ומוכר, כמעט צורחת: “שָלוֹם עורך דִין אוֹרי דוֹב!!!” בלה רבקה, החברה הכי טובה של חמתי.
הנעליים נופלות, אני נשפך במסדרון, פותח את הדלת, ובלי להסתכל אפילו: “צהריים טובים, גב’ רבקה…”.
למה להסתובב? את הקול של הפטפטנית עם החרצולים אני כבר מכיר בעיניים עצומות. וכבר מדמיין איך היא תספר עליי אחר כך בפרטים עסיסיים לכל המשפחה למי יאמינו, אחרי כזה קטע עם נעליים ביד וגרביים מתגנבים?
חצי שעה בבית, מדהים אף אחד עוד לא שמע מבֶּלה, כולם נרגשים: “אורי, כבר דאגנו! בוא מהר לשולחן, מונית מחכה, חייבים לנתב”ג!”.
חיים של משפחה ישראלית מחבקים אותך, מחלקים הוראות, ודואגים, בעיקר לדאוג.
הגענו לאמא אני קופץ מכל צלצול טלפון, מפחד לקבל את הטלפון מדלית מהחמות. לא מסוגל לנוח, אפילו לים לא הולך ליתר ביטחון, פתאום תבוא שיחה מהגיהנום.
יומיים-שלושה אחרי, אמא שלי תופסת אותי במטבח, חותכת אותי ישר: “די, ספר מה קרה”. נפלתי בפח אחד שלם, הכל יצא כמים.
“אוי, בן שלי, ‘אני לך כמובן מאמינה’ כמו בשיר, אבל לא חושבת שמישהו אחר יאמין לסיפור כזה. לא יכולה לעזור לך, אבל כל טלפון פה זה רק אני מרימה תנוח, תשכב, תירגע”.
חודש עובר אני שבור, ירדתי שבעה קילו, לא יישן, לא מרכז בעבודה, כאילו הורידו לי את המצבר. אפילו אלכוהול לא עוזר, שותה כמו מים, ואז מרגיש מורעל.
הגיעו חגי נובמבר. המשפחה מסביב לשולחן, אוכלים, מרימים כוסית, חמתי יושבת נגדי ואני בְּסוף נשבר.
מתכופף לשולחן, כמעט צועק: “נו, אמא, מה עם החברה שלך גב’ רבקה, מתאוששת?”
והיא עונה לי בתוגה: “אהה, בֶּלה, כשהייתם בחופשה, קיבלה אירוע מוחי קטן והשתתקה לה השפה…”
נחנקתי מרוב צחוק, השולחן עף, אני והכיסא נופלים לאחור, אחוז הִיסְטֶרִיָּה. משפחה נבהלת, שופכים עליי מים, אני חוזר לשולחן, ממלא לעצמי קוס חלב ושוב בולע, הפעם עם מצפון נקי.
עד היום איש לא הבין למה פרצתי ככה ואני? די לי, רק תנו לחזור לשגרה בשקט.







