כל החיים אמרתי שאני לא צריכה אבא. ככה היה לי יותר קל. כשהייתי בת עשר, הוא עזב.

כל החיים טענתי שאני לא צריכה אבא. כך היה לי הרבה יותר פשוט. כשהייתי בת עשר, הוא עזב. מזוודה אחת, דלת נטרקת ושקט שהתפשט בבית לשנים ארוכות.
אמא שלי נאלצה להתמודד לבד עם הכול. היא עבדה במאפייה בשוק מחנה יהודה, קמה כל בוקר בארבע. הייתה חוזרת עייפה, אבל בכל זאת מתעקשת לשבת איתי ולשאול איך היה לי היום. הייתי רואה כמה קשה לה, וכך לאט לאט התחלתי לכעוס לא רק בשבילה, אלא בעיקר עליו.
גדלתי עם התחושה שגברים תמיד הולכים. שהבטחות שלהם הם זמניות כמו חמסין במאי. כשחברות ספרו לי שאבא שלהן אסף אותן מבית הספר או עזר להן בשיעורי חשבון, העמדתי פנים שזה לא מזיז לי. אבל בלב היה לי כבד.
מדי פעם הוא היה מתקשר. רצה להיפגש. אני סירבתי. אמרתי לעצמי שהוא לא ראוי למקום בחיי. אם בחר לעזוב שיחיה עם זה. בפנים בעיקר פחדתי להישבר שוב.
הזמן המשיך הלאה. סיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד בירושלים, התחתנתי. כשנולדה לי בת, בפעם הראשונה ממש הבנתי מה זה להיות אחראית על ילד. הסתכלתי עליה ישנה ולא יכולתי לדמיין לעזוב אותה. באותו רגע כל הכעס שחוויתי כלפיו חזר כמו בומרנג.
יום אחד קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. זה היה הוא. הקול שלו נשמע אחר שקט, עייף. סיפר שהוא חולה. שהוא לא מבקש ממני כלום, רק רוצה לראות אותי. סיימתי את השיחה כשידיי רועדות. כל הלילה לא עצמתי עין.
בתוכי רבו שתיים הילדה הקטנה שעדיין מתגעגעת לאבא, והאישה הבוגרת שפוחדת לפתוח פצע ישן. בסוף החלטתי ללכת. לא בשבילו, אלא בשביל עצמי.
כשראיתי אותו בבית החולים בקפלן, כמעט לא זיהיתי אותו. הוא היה רזה, השיער שלו לבן. היו לו עיניים מלאות חרטה שאי אפשר להחביא. לא זרקנו האשמות, פשוט דיברנו על העבודה שלי, על הנכדה שהוא אף פעם לא פגש.
באיזשהו שלב הוא אמר שהוא מצטער. שהוא היה חלש. שהוא ברח כי לא ידע איך להיות אבא. המילים האלו לא מחקו את מה שהיה, אבל שברו משהו מבפנים.
פתאום הבנתי שסחבתי איתי את הכעס כמו שריון. חשבתי שהוא מגן עליי, אבל הוא רק השאיר אותי תקועה בעבר. לסלוח לא אומר להצדיק אותו, אלא פשוט להפסיק לתת למה שהוא עשה לנהל לי את החיים.
התחלתי לבקר אותו יותר. הבת שלי פגשה אותו פעם אחת. ראיתי אותו מביט בה כאילו מנסה לכפר על כל מה שפיספס איתי. כמה חודשים אחר כך, הוא נפטר.
בלוויה לא בכיתי בקול, רק דמעות שקטות על הזמן שהתבזבז, על העקשנות, על כל מה שמעולם לא אמרנו. אבל בלב הרגשתי שלווה.
הבנתי שבלסלוח אני לא עושה מתנה לו. זו מתנה לעצמי. לפעמים הכבלים הכי כבדים, הם אלה שאנחנו שמים על עצמנו.
סלחתי לו מאוחר מדי בשביל שנוכל לקבל הזדמנות שנייה כבת ואבא. אבל בזמן כדי לא להעביר לבת שלי את הכאב. ולי, זה מספיק.