שם: דוד רוזן, בן 58, ובשנה האחרונה חוויתי משהו שלא חשבתי שאפף אותי.
הייתי מתעורר ביום ראשון אחר הצהריים אחרי נופש קצר, ונמצא שהשיער שלי נחתך בלי רשותי. הרגע הזה שינה את חיי לנצח.
באותו בוקר, השמש זרחה דרך החלון של חדר השינה. רק שעתיים של שינה קצרת קצה עברו, והייתי עדיין עייף. בערב שלפני כן הכנתי קציצות קצוות ותפוחי אדמה למאכל משפחתי שלשבת בדיוק כמו תמיד.
ביתי במושב רמת גן, בית שהשאיר לי בעלי המנוחה, עם חצר, גיזרונים של פקפוק אדום, וריח של עצים ישנים שעדיין מרחף באוויר.
כשפתחתי את העיניים, הרגשתי משקל שונה על ראשי. נגעתי במוחי ובשיער לא היה כפי שהכרתי. השיער הארוך שהגיע עד המותן, שמטפלתי בו יותר משלושים שנה, נחתך לקצר מאוד, למעלה מהכתף, בגזרים לא סדירים, כאילו מישהו חותך אותו ללא מחשבה.
קפצתי מהמיטות, הלב פעל בקצב מהיר ולבבי רעד. רציתי לראות במראה של חדר האמבטיה, ומצאתי שם את המראה של שיער שנחתך, השיער שאיבדתי.
יצאתי מהחדר רועד.
בפינת הסלון ישב בני איתן ובת זוגו רות. היא חייכה, החיוך ההוא שממש זכרתי כשעצמי סגור.
״מה? מה קרה לשיער שלי?״ שאלתי בקול שבור.
רות חיבכה את זרועה ושלחה קולה הקר שרציתי לשמוע:
״ככה לומדים את מקומך.״
הקול שלה היה כמו פיגור של פגע. הסתכלתי על בני, על איתן, הבן שהחזקתי בזרועות כשקיבלתי מצבי לילה, שהייתי מנחם אותו כשחלומותיו היו נוראים, שהחזקתי כשאביו נפטר.
״אמא, אל תגזימי,״ אמר איתן מבלי לקום מהכורסה. ״הייתי כבר מבוגרת מדי בשביל שיער ארוך כזה, הוא נראה מיושן. רות רק רצתה לעזור.״
המילה ״לעזור״ חתכה אותי כמו סכין. בלענתי את דמעותיי ונסגרתי בחדר השינה. שם, מול המראה, עם השיער הקצר שנפל בכתפיים, החלטתי משהו שיבוא מאוחר יותר שלושה ימים אחרי מה שהתרחש, הם יעמדו לפני, בוכים, מבקשים סליחה. והייתי עדיין תוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.
האם מישהו שבחרת בו בחיים עשה עבורך משהו שלא ציפית לו? אשמח לשמוע בתגובות.
לפני שאספר מה קרה אחרי, תנו לי לספר על עצמי. לפני אותו יום של ראשון, שמי דוד רוזן, נולדתי בתל אביב למשפחה של סוחרי בדים. אבא שלי היה בעל חנות של בדים משובחים במרכז. גדלתי בין גלימות משי, פשתן וכותנה מצרית, ולמדתי מצעירי שראיתי שהדברים האיכותיים דורשים טיפול, כבוד ושימור.
בגיל 23 הכרתי את רחל במחתן. היא מהנדסת אזרחית, עשר שנים מבוגרת ממני, אישה רצינית ובעלת מעשיות. נישאנו חצי שנה אחרי, ובנו יחד בית ברמת גן כאשר איתן היה רק בן שנתיים. בית דו-קומתי עם חצר שבה נטענתי פקפוקים, יסמין ועץ לימון שממשיך להניב פרי כל אביב. איתן למד ללכת שם, חגגנו איתו ימי הולדת, אני ורחל הזדקנו יחד שם.
השיער הארוך שלי היה חלק מהחיים האלו. רחל היה קושט לי אותו בימי ראשון כשקיבצנו סרטים ישנים. הוא היה אומר שזה היופי שלי. כשהוא הלך לפני חמישה שנים משבר לב פתאומי, החלטתי לא לקצר אותו יותר. זה היה הדרך שלי לשמור אותו קרוב. בבוקר, כשמברשת את השיער האדום-כסוף, מרגישה שהשמש שלו עדיין כאן.
איתי היה הבן היחיד שלנו. אהבנו אותו מאוד, אולי יותר מדי. אחרי שסיים תיכון, שילמתי לו ללמוד באוניברסיטה פרטית, מדעי מנהל. הוא לא מצא שם את דרכו, עבר כמה עבודות שמסתיימו מהר בעיות עם הבוסים, שעות קשות, שכר שלא הספיק. לבסוף פגש רות במסיבת חברה. היא הייתה צעירה, מבית מחוץ לישראל, לבשה בגדים מודרניים, ניחוח יקר. במבט הראשון הרגשתי שהיא נחמדה, שוחחת בקול רם, חייכה, לבשה בגדים תולעים, אבל משהו בעיניים שלה לא נחשפתי.
הם נישאו מהר, וכשביקשתי מקום למגורים, לא היססתי. הבית היה רחב, אני גרתי לבד. חשבתי שהחיבורים המשפחתיים יחזרו, שבשבת אוכל ארוחות משפחתיות, שהבית יחזור להריח בטיפות סופגניות וקפה חם בבוקר.
התחלתי לתמוך בהם כספית כאלף וחצי שקלים בחודש. זה לא היה סכום זעיר, אבל לא פגע בי. הריטוריקה של רחל קיבלה לי פנסיה וחשבון חיסכון. חשבתי: הוא בני, הדם שלי, למה לא.
החודשים הראשונים היו טובים. רות בישלה לפעמים, איתן חיבק ואמר:
״תודה, אמא. שלא נוכל בלעדייך.״
אבל לאט לאט, רות החלה להגיב באופן שקט, כמו מחטים בלתי נראות.
״אמא, אתה הולך ככה? השמלה הזאת כבר מיושנת.״
״דוד, בלי פגיעה, אך האוכל שלך מסורתי מאוד. אנשים אוכלים יותר קל היום.״
״אתה עדיין משתמש בקרם הזה? יש הרבה יותר טובים במרפאה שאני הולכת אליה.״
איתן לא אמר דבר. הוא רק הנהן, או חייך, ואני נשתקתי כי אם אם תמיד מוצאת דרך להצדיע לילדיה. חשבתי שהצעירים מתמודדים עם לחצים.
אבל אחרי שהשיער נחתך והקול הקר של רות – ״ככה לומדים את מקומך״ – הבנתי שאין שום נימוק אפשרי. משהו בתוכי נשבר. אין תיקן של אישה בת 58 שנתנה הכול, אהבה חסרת גבולות, וסלחה ללא סוף, שבקלות נחתך.
האם אי פעם נתת למישהו לחצות את הגבולות שלך רק בשביל אהבה? כתבו בתגובות, אתם לא לבד.
פצעים לא קורים בפעם אחת. הם מגיעים כשסדקים קטנים בקיר שנראה יציב. ובסוף, כשמתברר, הקיר עומד ליפול.
באותו ערב של האישה, אחרי שהשיער נחתך, לא ירדתי למטבח לאכול ארוחת ערב. ישבתי על קצה המיטה, ידיי רטטות, אספתי קצות שיער שנפלו על הכרית. יותר משישים גרם של שיער ארוך, כסוף, רך, שהיה לי במשך שלושים שנה.
שמעתי צחוק ממקלט למטה. רות ואיתן צפו בטלוויזיה כאילו שום דבר לא קרה. כאילו חיתוך שיער של אישה בזמן שהיא ישנה הוא דבר רגיל ולא חשוב.
ניסיתי לבכות, אבל לא הצלחתי. היה משהו חזק יותר מדמעות קרח כבד התיישב בחזה. עדיין לא ידעתי מה זה, אבל הרגשתי שזה גדל.
בבוקר השני, יום שני, קמתי מוקדם, הסתכלתי במראה שוב. השיער היה עדיין קצר, לא סדיר, כמו פצע פתוח. ניסיתי לתקן אותו בידיי, אבל היה צורך ללכת למספרה. זה היה מביך, איך אסביר למספרת שהחתן שלך חיתך לי את השיער בזמן שאני ישנה? איך אסביר שהבן שלי לא עשה כלום למנוע זאת?
ירדתי במדרגות לאט. רות הייתה במטבח, שתתה קפה, משקפת את הטלפון. לבשה גלימה משי ורוד שלא ראיתי מעולם. בטח יקר. בטח נרכש בכסף שהייתי נותן להם כל חודש.
״בוקר טוב, חמות,״ אמרה בלי להביט לי בעיניים.
לא השבתי. שפתי קפה בדממה. הידיים הרטטו והטיפתי מעט על השולחן.
רות נאנחה.
״אוי, דוד, אל תיקח את זה באופן אישי. זה רק שיער. יגדל.״
רק שיער. שלושים שנות זיכרון ברמתו של רחל, שלושים שנות רצועה זהירה של רוזן. והיא חשבה שזה רק שיער.
רציתי לומר משהו. רציתי לצעוק שאין לה זכות, שזה הבית שלי, שאני תומך בהם. אבל המילים לא יצאו. עמדתי שם מול התנור, מרגיש את הקפה מתקרר בידי.
איתן ראה אותי חצי שעה מאוחר יותר, נוחץ ריחו של קולה יקר, שמתי לו צחוק. הוא חייך, הרים כוס מיץ תפוזים.
״בוקר טוב, אמא. שינת טוב?״
שינה טובה. כאילו שום דבר לא קרה, כאילו החיים שלי לא השתנו ביום שלפני.
״איתן,״ אמרתי בקול הכי חזק שיכולתי. ״צריך לדבר איתך.״
הוא שפך מיץ כתום לעצמו. ישב לשולחן.
״ספר לי.״
״מה קרה אתמול. מה רות עשתה זה לא בסדר.״
רות הרימה מבט מהטלפון, עיניה הצטמצמו.
״מה איננו בסדר, חמות? לעזור לך להיראות טוב יותר? להיפטר מהמראה הישן של האישה?״
״לא ביקשת את רשותי,״ אמרתי בקול שבור. ם״הגעת לחדר שלי בזמן שאני ישנה. חיתכת לי את השיער ללא רשותי. זה לא עזרה. זה ״
״זה מה?״ שאלה רות, עומדת. ם״אלימות, התעללות? בבקשה, דוד, אל תפריזי. עשיתי לך טובה. ואם את לא רואה זאת, הבעיה שלך.״
הסתכלתי על איתן. חיכיתי שהוא אומר משהו, מגן עלי, אומר ם״רות, אמא שלי צודקת. מה היא עשתה?״
אבל הוא לא אמר שום דבר.
״אמא,״ אמר בקול עייף. ם״זה מספיק. זה נגמר. אל תהפכי את זה למחזיק. רות רק רצתה לעזור לך. חוץ מזה, היית גדולה מידי לשיער ארוך. זה היה, אני לא יודע, מוזר.״
מוזר. השיער שלי, זהותי, הדרך שבה שמרתי את רחל בחיי. הוא היה מוזר.
הרגשתי משהו נפלט בתוכי. כמו כששורש ישן משחרר את האדמה ולא ניתן לשתול אותו שוב.
לא אמרתי עוד דבר. עליתי למדרגות, לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהבית. הלכתי לשדרה וקחתי מונית לראשון המספרה שבה הייתי הולך שנים, מקום קטן ושקט שבו מרתה תמיד טיפלה בי בחמלה.
כשהגעתי, מרתה ראתה אותי ופניה השתנו.
״דוד, מה קרה?״
סיפרתי לה הכל, מילה במילה. ובכל רגע של הסיפור, הרגשתי שהדמעות מתחילות לזרום. התחלתי לבכות בפעם הראשונה ב пять שנים מאז מותו של רחל.
מרתה לא אמרה דבר. היא חיבקה אותי. ואז ישבה אותי על הכיסא, רחצה לי את השיער במים חמים ושמן לבנדר, והחלה לתקן.
״אנחנו לא יכולים להציל הכל,״ היא אמרה ברוך. ם״אבל אשתדל לעשות את המיטב.״
כאשר סיימה, הסתכלתי במראה. אני כבר לא הייתי אותה. השיער הקצר מתחת לאוזניים שלי נראתה אחרת, מבוגרת יותר, פגועה, אבל גם משהו אחר משהו לא עדיין מובן.
״תודה, מרתה,״ אמרתי.
היא לחצה על כתף שלי.
״דוד, שמעי אותי היטב. ראיתי הרבה בחיי. מה שעשו לך אינו נורמלי. זה לא אהבה. זה שליטה. ואם אינך מציב גבולות עכשיו, ימשיכו לקחת חלקים ממך עד שלא יישאר שום דבר.״
מילותיה נלוו אלי עד הבית.
כשהגעתי הביתה, הסלון היה ריק. עליתי לחדר השינה, נעלתי את הדלת ונשבתי על המיטה. לקחתי מעטון מניילון מהארון שבו שמתי את המסמכים החשובים: שטרות, תעודות, צוואה, והתחלתי לקרוא.
הבית היה על שמי במלואו. רחל השאירה לי פנסיה וצרף חיסכון. בודק את החשבונות 7,500 שקלים בחודש ששילמתי לחשבון של איתן. חצי שנה של תשלומים.
סגרתי את העיניים, נשפתי עמוק וקיבלתי החלטה. לא אמליץ מיד. החלטה לא תתבצע ברגע של רגש. למדתי מרחל שהחלטות חשובות לוקח ראש קר, מחשבה ברורה, אסטרטגיה.
הייתי מחכה שלושה ימים. שלושה ימים כדי לוודא שהכאב לא נעלם. שלושה ימים כדי לראות אם איתן, בנקולי, יתנצל, אם יראה קצת חרטה. אבל עמוק בפנים כבר ידעתי את התשובה.
באותו ערב, רות הכינה פסטה. היא ישבה לשולחן כאילו הייתה בעלת הבית. איתן דיבר על עסק חדש שצריך כסף. הוא ביקש עוד כסף. עוד כסף.
אכלתי בשקט, צחקתי כשצריך, הנהנתי כשצריך. אבל בפנים משהו השתנה, והם עדיין לא ידעו.
כאשר אני מספר את כל זה, אני חושב על הקורא שלי. כתבו לי בתגובות אם זה קרה לכם, אם מישהו שהייתה לכם סמכות עשה משהו שלא יכלתם לדמיין.
נכון, לפני שהעליתי את הפרק הבא אני צריך לספר לכם מי אני. אני דוד רוזן, נולדתי בתל אביב למשפחה של סוחרי בדים. אבא שלי היה בעל חנות של בדים יוקרתיים במרכז. גדלתי בין גלימות משי, פשתן, כותנה מצרית, ולמדתי מצעירי שראו שהדברים האיכותיים דורשים טיפול, כבוד ושימור.
בגיל 23 פגשתי את רחל באירוע נישואין. היא הייתה מהנדסת, בת 10 שנים יותר מבוגרת ממני, אישה רצינית, עובדת קשה, עומדת על מילתה. נישאנו חצי שנה אחר כך. הוא היה אחד מנישואי אלה שכיום כבר לא קיימים, בנוי לאט עם קפה בבוקר ושיחות ארוכות במרפסת.
דוד ורחל קנו את הבית ברמת גן כשאיתן היה בן שני. זה היה בית דו-קומתי עם חצר שבה ננטעו פקפוקים, יסמין ועץ לימון שתמיד מניב פרי בכל אביב. איתן למד ללכת שם. חגגנו את ימי הולדתו שם. דוד ורחל הזדקנו יחד שם.
השיער הארוך שלי היה חלק מהחיים האלה. רחל היה אוסף לו בימי ראשון כשקיבצנו סרטים ישנים. הוא היה אומר שזה הדבר הכי יפה בי. כשהוא הלך לפני חמש שנים משבר לב פתאומי, החלטתי לא לחתוך אותו יותר.היום, כשאני עומדת מול המראה, אני רואה את עצמי שלמה לא רק בשל השיער הקצר, אלא גם בשל הכוח שמצאתי בתוכי.
