יומן אישי, 14 ביוני
אני חייב להודות בשנים האחרונות שמי עובר בין אנשים כמו אש בשדה קוצים. מעולם לא פרסמתי מודעה בידיעות אחרונות או בערוץ 12, ובכל זאת, כל אחד בעפולה יודע אם צריך מנחה לאירוע, מתקשרים לאיתי לביא. חתונה, בר-מצווה, יומולדת עגול, אפילו את המסיבת סיום של הגן הנחיתי פעם, ואיך שהאימהות נמסו! שמעתי לא פעם: הבן שלך מוכשר, למה שלא תבוא למועדון להרים ערב?. אפילו לא ידעתי איך התגלגלתי לזה.
התחלתי לגמרי במקרה חבר טוב התחתן, והדוד שנשכר להיות המסמר הערב נעלם, התברר ששתה קצת יותר מדי. בתוך הלחץ, לא מצאו מישהו אחר ואני קפצתי על המיקרופון. מהתיכון הייתי משתתף בהצגות חובבים ובסטודיו לתיאטרון, וגם כשעשיתי תואר בפסיכולוגיה בבר-אילן תמיד סחבתי את אביב הסטודנטים ואת הופעות הסטנדאפ. האילתור הצליח בגדול אפילו בחתונה הציעו לי עבודה על המקום.
אחרי האוניברסיטה השתלבתי כעוזר מחקר במכון וייצמן, השכר היה אפילו לא שכר מינימום. אבל עם כל הופעה ולפעמים זה היה 3,000 שקלים לערב, פי כמה מהמשכורת לא רק שגיליתי שאני אוהב לשמח אנשים, גם הבנק אהב אותי פתאום בחזרה. תוך שנה פתחתי עוסק מורשה, רכשתי ציוד הגברה איכותי, הרשתי לעצמי להיות עצמאי לחלוטין. נרשמתי לשיעורי פיתוח קול הספיקו לי כמה המלצות והתחלתי גם לשיר בחתונות ובאירועים, פה ושם עבדתי כזמר במועדון בנמל תל אביב.
וככה נהיה שאני בן שלושים, גבר בטוב, נחשב בשוק, כולם יודעים איתי לביא יודע להרים כל אירוע. וקשר לא היה לי למה צריך? כולן נענות בחיוך, בקלות, כל אחת כפרח לקצור רק לרמוז. אבל ככל שהחברה התחתנו, הביאו ילדים, פתאום גם בי נולדה תרדמת מתוקה כזאת של רצון לבנות בית חמים. הבעיה היא עם מי? הפשוטות עניינו אותי רק להרפתקה, רציתי משהו אמיתי. פעם אפילו התבדחתי:
צריך להכיר מישהי צעירה, ללמד אותה, ואז להתחתן כשהיא בת שמונה-עשרה היא תהיה האישה המושלמת!
בגלל זה אפילו לקחתי כמה גיגים בבתי ספר אולי שם אמצא לי מישהי. אבל הדור הזה לא מה שדמיינתי. ניסיתי לצוד, כמו שכתבתי לחבר, אבל אלוהים אוהב לצחוק על בני אדם.
ואז זה קרה: טלפון מנעמה, אישה חביבה שציינה שהגיעה אליי מחברה משותפת.
אנחנו צריכים מנחה לחתונה, השבעה-עשר ביוני פנוי?
נפגשנו. אני מודה מהשנייה הראשונה הבנתי את הביטוי: נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. נעמה הייתה מדהימה, לא ראיתי יופי ועוצמה כזו מקרוב. דיברה ברור, עניינית, הבנתי שהיא לא רק יפה גם חריפה. נדיר! הערכתי שלפי המראה היא בת עשרים וחמש, גג. אבל כשסיפרה שהייתה פעילה בנוער העובד, קלטתי שהיא בטח כבר בת ארבעים.
דיברנו על כל הפרטים וסגרנו חוזה אני תמיד מתעקש על חוזה, למרות שנעמה כמעט סירבה:
לא צריך, סומכת עליך!
אני חייב לחתום מס הכנסה לא יאהב הסברים.
פתאום נימת הסלולרי שלה נשמע עוֹדָד, החתן, מחכה למטה. היא הציעה להקפיץ אותי, סירבתי, אבל החלטתי ללוות אותה. זה לא היה רק מסקרנות יותר קנאה. קיוויתי לראות חתן בשנות הארבעים, כדי להרגיש פחות מדוכא. ובכן, מהמתח ירד בחור צעיר ממני בכמה שנים:
נעמה, הכל בסדר?
היא צחקה בעדינות, והוא לחץ את ידי בהתלהבות:
אתה איתי לביא? עליך סיפרו לי, אתה מספר אחת. אני עודד החתן, נעים מאוד.
הייתי רוצה להרביץ לאותו עודד המאושר, למחוק את החיוך מהפנים, אבל רק לחצתי יד. מאז לא מצאתי שלווה. כל תירוץ לטלפן אל נעמה התקבל, אפילו רק בשביל לשמוע את הקול שלה. יום החתונה התקרב, ולפעמים נדמה לי שהשתגעתי לגמרי. חברי היחיד, שידע הכל, עקץ:
ומה עם אותם נערות? מה עם להמציא את האישה המושלמת?
שטויות, נעמה היא המושלמת, אף אחת לא מעניינת אותי.
אז תגיד לה!.
נראה לך? היא מתחתנת! מה פתאום שתרצה אותי?
לעיתים היה עודד נכנס עם חיוך:
נעמה ביקשה לתת לך…
בפנים בערה בי קנאה כעסנית. רציתי לזרוק הכל, אבל מה אז לא אראה אותה לעולם? ויתרתי על הכבוד.
יומיים לפני החתונה נעמה באה לשייף את התסריט. היה שיפוץ במשרד, אז נפגשנו אצלי בבית. דיברנו שעות, צחקנו. אחרי שסגרנו כל פרט, מזגתי כוס יין לבן.
לחיי חתונה מושלמת.
היא שיתפה פעולה, השיחה זרמה, נראתה לי יפה מתמיד. באומץ, נישקתי אותה. לא צפיתי היא השיבה נשיקה. האוויר הפך שמח במיוחד.
קמתי לפנות בוקר, המום האם באמת קרה, או שדמיינתי? לצד הכרית נשאר ריח קלוש של הבושם שלה. כלומר קרה. אבל… החתונה תתבטל? ניסיתי להשיג אותה:
היי…
נעמה נשמעה עניינית:
מה קורה? סורי שברחתי בלי להגיד כלום, יש אינסוף סידורים, החתונה מחר!
אז… החתונה עוד מתקיימת?
בטח, למה שלא?
איך אפשר, אחרי כל זה, להתחתן כאילו כלום? האם כולן ציניות? התלבטתי האם לסכל את החתונה? האם אני רוצה אחת כזו? ובעומק הלב עניתי: כן, כל עוד זה היא.
הקדמתי קצת ביום האירוע. קישטו את האולם בשושנים ולדים אפילו המפיקות הציצו לעברי בחיוך. ופתאום היא הופיעה.
ברחתי ישר אחרי הרישום רק כדי לראות אותך! צחקה נעמה. למה הראש שלך למטה איתי?
לא מבין… אז נרשמתם? ואז באת לכאן?
כן, הרי למה לי להסתובב עם החברה הצעירים? עדיף איתך! או שלא נעים לך?
רגע… את לא הכלה, נכון?
נעמה צחקה כל כך, שלא הצלחתי להתאפק.
ברור שלא! זו בתי הקטנה, עדי! לומדת בטכניון, רק חזרה אתמול חשבת שאני מתחתנת?
עצרה רגע יומיים לפני חתונה עם מישהו, ואתך בלילה? מה חשבת עלי?
הבנתי פתאום היא אף פעם לא דיברה על עצמה, תמיד ציינה הכלה והחתן, ועודד דיבר אליה בלשון רשמית. טיפש שכמותי.
ואת… את פנויה? שאלתי כמעט בלחישה.
היא הנהנה, הוספתי מיד:
תינשאי לי! בבקשה…
האירוע היה שמח במיוחד, אני הייתי במיטבי, כולם שאלו מי זו האישה המדהימה שאני עומד להתחתן איתה. שמועות על כך שהיא גדולה ממני בתשע שנים הגיעו מהר לכל הדודים, אבל כשראו אותה בעצמם הסכימו איך אפשר שלא להתאהב בה?
ולא תאמינו נעמה ועדי ילדו בהפרש של שבועיים בלבד. ואילו אני, במקום להרגיש זר, מצאתי בדיוק את המקום שלי.
