יומן אישי ככל שמתרחקים, מתקרבים יותר…
תשמע רגע, נכדי היקר. אם אני באמת מפריעה לכם כל כך, אז ברור שאין פה הרבה אפשרויות. אני לא הולכת אצל בנותיי יותר, ולא אתחיל להתרוצץ בין חברות. ולא, גם שום סבא לא צריכה לי עכשיו, תראה מה יצא לכם להמציא שידוך בגיל הזה!
סבתא, הנה בדיוק על זה אני מדבר איתך מזמן, ואמא אומרת בדיוק אותו דבר! תעברי לבית אבות. לא מסובך בכלל תעבירי את הדירה על שמי, מסדרים לך שם חדר, אמא כבר תדבר איתם. לא תהיי לבד, יהיו לך שכנות, תוכלי לדבר, וממילא לא תפריעי לי.
אין מצב שאני עוזבת את הבית שלי. אז ככה אני אגיד לך, עומר. אם אני מפריעה לך הדלת פתוחה. אתה צעיר, ראש על הכתפיים תמצא דירה, תעשה חיים. לא רוצה ללמוד תעבוד, יום יום תביא בנות אחרות. אני אישה מבוגרת, עוד מעט בת 65, מה שאני צריכה זה שקט ושלווה. די, הסתובבתי מספיק בשנים האחרונות, הגיע זמן לחזור הביתה. זה לא הגיוני, נכדי, שזורקים אותי מהבית שלי, ואתם גרים אצלי עם החברות שלכן, על חשבון הפנסיה שלי.
הפנסיה שלי, דרך אגב, לא עשויה מגומי. אז אני נותנת לך שבוע. אם לא תמצא דירה לך לחברים, או אל החברה הזאת שלך, נו… איך קוראים לה? כל הזמן שוכחת ושתהיה כבר מחוץ לבית שלי. מה זה, לחפש לי חתן או לשלוח אותי לבית אבות!
הנכד, מתוסכל, עוד ניסה להגיב, אבל רבקה כבר לא הקשיבה, נכנסה בשקט לחדר וסגרה אחריה דלת. הראש כאב לה נורא. אולי כדאי לקחת כדור, אבל למה להיתקל בעומר בדרך למטבח? בעין עברה על החדר הקטן, ראתה בקבוק פלסטיק עם שארית מים מינרליים מספיק בדיוק ללגימה.
***
אפילו את עצמה רבקה הפתיעה היום. כל כך הרבה הצטבר, סוף סוף אמרה הכל. שנתיים שתקה, התאפקה, התרוצצה פעם אצל בת אחת ופעם אצל השנייה, עד ששוב, ברמז הראשון ‘אמא, לא התעכבת יותר מדי?’ חזרה לביתה. ואז, נכד בן 20 משתלט על הבית הקטן שלה: פעם חברה כזאת ופעם אחרת, והסבתא מפריעה, “נושמת מאחורי הקיר ומשבשת רומנטיקה”.
סבתא, אולי תיסעי להתארח אצל מישהו, שנישאר פה רגע לבד, אני ומעיין? או נועה, לבנת, עדי, הדסה תבחרי, הן מתחלפות כל הזמן…
אז רבקה נסעה פעם אצל בת דודה, פעם אצל חברה מהעבודה, פעמים אצל שכנה. בהתחלה כולם שמחו, אבל כשזה הפך להרגל פעמיים בשבוע, פשוט נמאס. כבר נראה שלא נוח לאנשים להיות איתה יותר מדי זמן.
***
בדיוק אז, כשלרבקה כבר לא נשאר איפה לבקר, הגיע הרגע הבת הגדולה ילדה. החיים בעיר, משכנתא, ילד גדול בבית ספר והיא לא יכולה להישאר בחופשת לידה יותר מדי. העזרה של סבתא באה בול בזמן.
רבקה עברה לגור אצל הבת. בהתחלה הכול היה אידיאלי: ארוחות חמות, בית מבריק, נכדים מטופלים. אבל אחרי כמה חודשים, בעלה של הבת (שרק בעשר שנים צעיר מרבקה) התחיל ללחוץ:
רבקה, אל תקני יותר נקניקים כאלה. חבל, זה לא בריא. למה לא לבשל אוכל ביתי כשאת גם ככה בבית?
רבקה, טוב שהכנת קציצות, אבל את מבזבזת יותר מדי כסף על הסופר תהיי קצת יותר חסכונית!
ואולי תחסכי על ירקות, אבל מה עם בשר את חושבת שאני איזה עז שאוכל רק ירק?
וככה כל הזמן הרי את יושבת בבית עם הילדים, אז למה צריך לשלם מורות פרטיות לנכדה כשהסבתא זמינה?
והנכדה, ילדה דעתנית, כיתה ד’ ומלאה גאווה. הסבתא מביישת אותה בבגדים מיושנים ומכריחה ללמוד כל הזמן.
סבתא, למה באת אלינו? יש לך בית במושב, אז תחזרי!
רבקה לא התלוננה קנתה בשר מהפנסיה הצנועה שלה, נתנה לנכדה דמי כיס כדי לפצות על “הבושות”, ואפילו לעומר, הנכד הזה, שעם לימודים לא היה לו יותר מדי, וגם לא עם עבודה כל חודש העבירה לו כסף, לשלם לפחות את החשבונות. לבת אין למי להתלונן כל כך דואגת לבעלה שלא תגיד לו מילה, בסך הכל השיגה אותו אחרי מאמץ רב, אז זה לא פשוט.
כשנולדה הנכדה הקטנה והתחילה ללכת לגן, רבקה כבר הפכה שוב למיותרת. הבעל אמר במפורש: רבקה, תודה, אנחנו כבר לא צריכים אותך. תחזרי לבית שלך.
רבקה סוף סוף נשמה לרווחה ושבה לביתה. אבל הבית כבר לא הבית. עומר, בן של בתה הגדולה, יושב שם עם חברה. הבית מטונף, רב חובות על החשמל עוד רגע מנתקים, ובקושי אפשר לעבור בין הערמות.
לא הייתה ברירה לקחה הלוואה, שילמה את החובות, סידרה את הבית. ושוב, עומר לא מרוצה. הדירה באמת קטנה, שני חדרים ומטבח אין פרטיות, וסבתא נאנחת מאחוריו…
ושוב, “הפתעה” הבת הקטנה ילדה, “אמא, תבואי לעזור עם התינוקת”. אין ברירה, שוב עוזבת, שלושה חודשים, וכבר מרגישה שוב לא רצויה. לא חיכתה שיגידו לה חזרה הביתה וגם אז, הנכד לא מרוצה.
ככה רבקה עוד הייתה נשארת וממשיכה לספוג הכול, עד שקרה מקרה אחד אחרי שחזרה הביתה: הבית מתוקתק, בלי חובות, ושוב היא מפריעה.
***
עומר, אני נוסעת היום לחברה מהעבודה, יש לה יום הולדת, אחזור מאוחר. תנעל את הדלת, אכנס מהכניסה האחורית כדי לא להפריע לכם.
ואולי תישארי ללון שם? מספיק כבר עם הטריקות דלת אחרי חצות. תישארי לילה, אנחנו ננוח ממך קצת.
מה כבר נמאס לכם ממני אחרי שבוע שבקושי אני פה?
שבוע זה גם הרבה. לא תישארי?
לא, נחזור הביתה.
המסיבה הייתה מהנה, ישבו יחד, דיברו על העבר, ושמרו בצד את הקשיים. רבקה כבר עמדה לצאת הביתה, כשהטלפון של זהבית, בעלת השמחה, צלצל. היא יצאה החוצה, חזרה כעבור כמה דקות:
רבקה, הבת שלך, נטע, התקשרה. הכל בסדר, אבל ביקשה שתישארי ללון פה הערב.
למה שאשאר? אמרתי לעומר שאחזור!
עומר התקשר לאמא שלו, אמר שהוא והחברה צריכים קצת לבד, שאת מפריעה. אז היא התקשרה אליי, שתישארי לישון פה. באמת, תישארי, נדבר קצת, מה שלומך?
הכל בסדר, באמת.
את יודעת, רבקה, כשבאמת הכל בסדר, בת לא מבקשת מאישה זרה לארח את אמא שלה. היא גם שאלה על איזה סבא עם דירה, שתוכלי לעבור אליו. “אם סבתא לא רוצה בית אבות”. רוצים שתפני להם מקום. בואי, ספרי לי באמת מה עובר עליך.
רבקה פתחה הכל. על החיים עם הבת הבכורה, על איך לא הסתדרה, על הקטנה שחיפשה לה סידור, ועל עומר שרוצה לבנות לעצמו חיים, ושהיא מפריעה לו. כבר שנתיים, הבית שלה, והיא בו אורחת.
בעצם, זהבית, אני אפילו לא בעלת הבית אצלי. עומר סיים תיכון, עבר אל נטע לעיר. שם, בעלה מיד הראה שהוא לא רוצה אותו. אז הוא חזר אליי. לא לקחו לצבא, לא למד. בזמן התיכון, נטע עוד עזרה לו בכסף, עזב את הלימודים בגיל 18 נגמר הסיפור. עכשיו הוא עליי.
בסוף רבקה לא נשארה ללון, חזרה הביתה. כעבור כמה דקות, כבר אמרה לעומר בדיוק כל מה שעל ליבה. כמובן, עומר הלך לספר לאמא, וגם נטע ניסתה להעיר לאמא שלה בטלפון, אבל רבקה אמרה לה את אותם דברים.
עומר עזב לבסוף, לא בלי לומר: “על העזרה שלי אל תסמכי, יותר אני לא אצלך”. רבקה נשארה לבד, אבל בשביל פעם ראשונה לבד טוב לה. היא סוף סוף מרגישה בעלת הבית, נושמת חופשי. שנים התאימה את עצמה לכולם: כשבנותיה היו קטנות ולא רוצות אותה רווקה; כשקברה את בעלה, נשארה לבד והרימה הכול בידה. רצתה בטוב, יצא שבנתה להן גישה של נהנתנות.
זה לא סיבה, שבסוף החיים אדם צריך להיות אורח בביתו. זו לא חיים כשבבית שלך אתה מרגיש מיותר.
אחר-כך עומר נרגע, בא לבקש סליחה רבקה כבר מזמן סלחה, אבל לחזור לגור אצלה לא. לבקר אפשר כל יום, עומרי, אבל לחיות יחד לא. אתה צעיר, לך לבנות חיים, ולי תן את השקט שלי.
גם הבנות קוראות לה לבוא לעזור עם הנכדים רבקה כבר לא מסכימה. “תביאו אותם אליי, בשמחה אשמור עליהם פה אוויר טוב, ואני בבית שלי רגועה”. פה, סוף סוף, אני בעלת הבית, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות.
רבקה אומרת ככל שמתרחקים, מתחברים יותר. ואני חושבת שהיא צודקת.
