כוסמת במקום כמהין
עמדתי מול הכיריים והבטתי איך הרוטב במחבת, עליו עמלתי שעתיים, מתחיל להיקרש. הרוטב הזה, רוטב שמנת-כמהין לריזוטו עם פטריות יער, היה אמור לצאת קטיפתי, חלק, כמעט חי. במקום זאת הוא נפרד שמן למעלה, הבסיס הסמיך הפך לגושים בקרקעית.
הנמכתי את האש והתחלתי שוב להוסיף קוביות חמאה קרה, לאט-לאט, בתנועות מעגליות. הידיים כבר ידעו את התנועה בעצמן. בחוץ החשיך, ברחוב אבן גבירול נדלקו פנסי הרחוב, מכוניות חלפו שם בשקט. עוד ערב אוקטוברי רגיל בתל אביב.
– דפנה, עוד הרבה זמן? אני רעב כבר מהצהריים.
גדי עמד בפתח המטבח. ככה הוא תמיד עמד, לא נכנס פנימה, כאילו המטבח טריטוריה זרה. כפות הידיים עמוק בכיסים, והמבט הזה עשרים ושלוש שנה ואני לא מצליח לשים עליו תווית. לא חוסר סבלנות. משהו אחר.
– עוד עשרים דקות, – אמרתי בלי להסתובב. – הרוטב עושה לי בעיות.
– עשרים דקות. מובן.
הוא הלך. שמעתי אותו שוקע על הספה בסלון, מדליק טלוויזיה בקול רם ואז מוריד לַּכמעט-שקט הזה. זה היה סימן הכרתי את כולם.
בסוף הרוטב יצא. לא מושלם, אבל קרוב. הריזוטו עצמו היה עם המרקם הנכון, בדיוק בדרגת ההתנגדות שצריך. סידרתי את המנה, קישטתי שבבי כמהין שחורה שמצאתי בשוק לוינסקי חתיכה אחת עלתה לי כמו פעם ארוחה שלמה עם חברה בבית קפה טוב.
הנחתי על השולחן. הדלקתי נרות. לא רומנטיקה פשוט באור הנרות האוכל נראה טוב יותר. וגם אני. העייפות סביב העיניים פחות בולטת.
גדי התיישב, הרים מזלג, התבונן בצלחת.
התבונן הרבה זמן.
– עוד פעם ריזוטו, – אמר בסוף.
– ביקשת עם פטריות.
– יכולת להכין תבשיל פטריות פשוט. ריזוטו אכלתי שבוע שעבר, אצל אילן במסעדה שם יש שף מקצועי, קשה להשוות.
התיישבתי מולו. הרמתי מזלג.
– תטעם קודם, אמרתי.
הוא טעם, לועס לאט, במבט של טועם יין.
– האורז קצת רך מדי.
– בדיוק אל דנטה. כמו שצריך.
– טוב, לדעתך ככה. טוב.
אכלנו בשקט. הבטתי בנרות. הוא הביט בצלחת. תל אביב המשיכה בשלה בחוץ, בזרם חיים שלא יודע כלום על ריזוטו.
– הרוטב שמנוני, – הוסיף אחרי שכמעט סיים.
לא עניתי.
– את בטח שואלת למה אני אומר? כי עדיף להיות אמיתי. לא רק לטפוח לעצמך על השכם.
– לא שאלתי, – אמרתי.
– חבל.
אחר כך הלך לראות כדורגל, אני ניקיתי, שטפתי כלים, גרדתי עם כף את שרידי הרוטב היקר שעלה כמו בושם יוקרתי וניסיתי שוב ושוב להגיע למרקם המושלם. קראתי עליו בספר צרפתי יקר שהבאתי מקורס בישול שעליתי עליו אלף שקלים. גררתי אותו הביתה מכל העיר בקופסה מיוחדת, שלא יתפרק.
שומני.
נשענתי על הכיור בזמן שהמים נשפכים, ניגבתי ידיים, כיביתי את האור במטבח, והלכתי לישון.
עוד ערב רגיל.
***
לאה באה אלינו בשבת, בשלוש. תמיד התקשרה קודם, כשעה לפני, שתספיק לנקות את הסלון ולהכין משהו ליד התה. חמותי ממין האנשים שמבחינים בבלאגן, אך לעולם לא יאמרו זאת רק מעבירות מבט מרפרף על אדן החלון.
בת שבעים ושמונה. קטנה, צנומה, גב זקוף שאפילו צעירות מקנאות בו. איבדה את בעלה לפני שש שנים ומאז גרה לבד, בדירה שלה בקריית משה בירושלים. לא רצתה לעבור אלינו, למרות שגדי הפציר. מעולם לא הצעתי לה. שתינו ידענו ולא אמרנו מילה.
באותו יום הגיעה קצת חיוורת. הבחנתי מיד כשפתחתי את הדלת.
– תיכנסי, לאה. אפיתי עוגה עם אגוזים.
– תודה, דפנה. גדי בבית?
– אצל אילן, הבטיח לחזור בערב.
הנהנה ופנתה ישר למטבח, לא רגיל. בדרך כלל אוהבת לצנוח לכורסה בסלון ליד החלון.
מזגתי תה, חתכתי עוגה. ישבנו.
– איך את מרגישה? שאלתי.
– בסדר. הלחץ דם… כלום מיוחד.
לקחה חתיכה, נגסה מעט.
– טעים, – אמרה, והיה בזה משהו כל כך כנה עד שגרונו התכווץ.
שתקנו. היא לגמה מהתה, הביטה מבעד לחלון על העצים הדלים של סוף אוקטובר.
– דפנה, אפשר לשאול אותך משהו, – אמרה. – אל תיעלבי.
– אשתדל.
הביטה בי ארוכות.
– זוכרת שהיית מעצבת?
לא צפיתי את זה.
– בטח.
– טובה היית?
– אמרו שכן.
– אני יודעת שכן. ראיתי פרויקטים שלך פעם, כשעשית לדיירים בקריית יובל. התארחתי אצלם. היה יפה. אז חשבתי הנה אדם שרואה חללים באמת.
הבטתי בה.
– למה את אומרת לי את זה, לאה?
הניחה בעדינות את הספל. כמו שאנשים למדו שאין דרך אחרת, בלי אף רעש, בלי תנועה מיותרת.
– כי אני מתביישת, – אמרה בשקט.
לא ידעתי מה לענות. היא הייתה מהדור שמדבר מעט על מה שבאמת כואב.
– הייתי צריכה לומר לך את זה מזמן. אולי לפני עשר שנים, כשרצית לעזוב את העבודה, אבל שתקתי. חשבתי זו לא ענייני. אולי ככה את רוצה. אולי זו הדרך.
הביטה בידיה. עדינות, ארוכות אצבעות.
– גדי לא אוהב אוכל מסובך.
חשבתי שלא שמעתי טוב.
– סליחה?
– הוא לא אוהב. אף פעם לא אהב. עוד מהצעירות בעיות קיבה. הרופא המליץ לו מזמן דייסות, מרק, עוף מבושל. כוסמת עם קציצה האוכל שהוא הכי אוהב מילדות. פשוט קציצה, כוסמת עם חמאה. היה אוכל את זה כל יום.
התגנבה דממה למטבח. רק המקרר זמזם מרחוק.
– אז למה התחלתי, והקול שלי נשמע לא שלי.
– למה הוא מבקש פואה-גרא ורוטבים מהודרים, שואל על מרקם משי? היא סיימה עבורי.
הרימה אלי עיניים. היה שם איזה דבר ישן וכבד, לא כעס ולא רחמים משהו גדול יותר.
– כי הוא נהנה מהמאמץ. מהמרוץ שלך אחר השלמות. מההשקעה בזמן, כסף, אנרגיה, ואז מצפה למילה ממנו. נהנה לומר שזה לא מספיק טוב. זה נותן לו תחושת שליטה.
הנחתי את הספל לאט.
– את מבינה מה את אומרת?
– מבינה. חשבתי על זה הרבה לפני שבאתי לכאן. אני יודעת מה אני אומרת.
– ושתקת עשר שנים.
– שתקתי שלושים ושמונה שנים, דפנה. מאז שקובי עשה אותו דבר לי.
קובי. יעקב, בעלה. הכרתי אותו מעט, מת שנה אחרי החתונה שלנו. גדול, קולני, עם נימוסים טובים ליד אנשים.
– גם הוא “גורמה” היה, – אמרה והיה לזה טון מר, עטוף בקור רוח. – גם אני בישלתי. גם ניסיתי. גם שמעתי: “רוטב כבד”, “עוף יבש”. עד שפעם ראיתי אותו אצל אמא שלו במושב, אוכל כוסמת כמו בבית. שלוש צלחות. שותק ומחייך. לא מבקר. פשוט אוכל ומאושר.
ישבתי ושתקתי. בגשם טפטף בחוץ.
– אז הבנתי. ולא עזבתי. לא היו זמנים קלים. וגדי גדל וראה איך זה עובד. ראה שאפשר להחזיק ככה מישהו. ואני לא לימדתי אותו אחרת. זו אשמתי. וזה הדבר המינימלי שאני יכולה: לספר את האמת.
חזרתי לשולחן. התיישבתי. הרמתי תה קר.
– הוא לא ישתנה, – אמרה. – ואני לא אגיד לך מה לעשות. אבל את צריכה לדעת.
גמרנו לשתות כמעט בלי מילים. היא לבשה את המעיל, עזרתי לה בכפתורים. אצבעותיה לפעמים כבר לא שיתפו פעולה.
– העוגה הייתה מצוינת, – אמרה בדלת.
– תודה.
– פשוטה. ביתית. הכי טובה שאי פעם הכנת לי.
היא יצאה. עמדתי רגע במבואה, מביט במעילים של גדי על המתלה.
***
בשבועיים הבאים המשכתי לבשל כרגיל מתוך כוח התנופה. הכנתי טרין עוף. ביסק סרטנים. קינוח יפני חדש שלמדתי בקורס באביב.
גדי אכל, ביקר, ואני שתקתי.
אבל משהו בפנים השתנה. כאילו עלה מחסום זכוכית ביני ובין מה שמתרחש. ראיתי את עצמי מבחוץ עומד בכיריים, מגרד לימון, מוסיף זעפרן, מגיש צלחת ומחכה. והנה מגיע הרגע הוא מרים מזלג, אני מתוחה, מביט בצלחת.
פתאום ראיתי מה שחמק ממני שנים.
הנאה.
לא מהאוכל. ההנאה לפני הביקורת. הציפייה שייאמר משהו שיגרום לי להתכווץ בפנים. זה המבט, האפל, לרגע קצר, כאילו ילד שעומד למשוך חוט נסתר.
שחזרתי פרויקטים מהעבר איך ראיתי חלל שלם, קולט מיד את הפוטנציאל. איך שוחחתי עם לקוחות, זיהיתי מה שדורש בין השורות. התרגשתי כשנכנסו לדירה הגמורה ועצרו.
הייתה לי סטודיו קטן באבן גבירול, שותפה עם שני מעצבים. שתינו קפה בינוני, רבנו שעות על צבע קיר.
גדי אמר שזה לא רציני. צריך לבחור: משפחה או ריצה בין אתרי בניה. “אני מרוויח מספיק, בשביל מה לעבוד עם לקוחות קשים?” הוא אמר.
בחרתי במשפחה. הייתי בת ארבעים ושניים. חשבתי שיהיה לי זמן לחזור.
עברו עשר שנים.
שלחתי הודעה לבתיה שטרן פעם עבדנו יחד, היום היא בבעלות משרד קטן לעיצוב פנים. אנחנו מתכתבות בעיקר בברכות.
“בתיה, היי. רוצה להיפגש?” כתבה “ברור! מתי?”
נפגשנו בקפה ברחוב שינקין. לא השתנתה כמעט רק שיער קצר יותר, קווצות אפורות שלא ניסתה להסתיר. זה התאים לה.
– נראה טוב, – אמרה.
– את אומרת את האמת?
צחקה.
– נראית עייפה, אבל יפה.
הזמנו קפה. שתקתי, פניתי לחלון.
– בתיה, את צריכה עוד מישהי אצלך?
הביטה בי ברצינות.
– באמת?
– כן. לא שכחתי כלום. אולי קצת התעדכנתי.
התלבטה.
– יש לי שלושה פרויקטים, אחד גדול בית במבשרת. צריך עוד ידיים ומוח. רק שתדעי: תתחילי ממתחת, כמו מתמחה. הכל השתנה תוכנות, דרישות, לקוחות. את מוכנה?
– מוכנה.
– ומה השכר?
– תני מה שצריך.
הביטה בי עמוק, כאילו ראתה בתוכי משהו ששכנע אותה.
– בסדר. בואי בשני, נראה.
הגעתי בשני. כל יום הבאתי את עצמי בתשע, חזרתי בשש-שבע. למדתי שוב תוכנות חדשות, נזכרתי לפעמים טעיתי כמו תלמיד ונעצבתי, אבל לא ברחתי. היכולת חזרה, כמו שחוזר לשחות אחרי שנים.
בבית התחלתי לבשל כוסמת.
זה קרה כמעט בטעות. חזרתי מאוחר, עייפה, רק רציתי ליפול למיטה. פתחתי מקרר מלא חומרים למנה מתוחכמת. סגרתי. פתחתי ארון כוסמת, קופסת שימורי בשר, חמאה.
בישלתי כוסמת, ערבבתי שימורים, קצת חמאה. קראתי לגדי.
הביט בצלחת כאילו היא חידה.
– מה זה?
– כוסמת עם בשר משומר.
– מה, את בסדר?
– עייפה. מחר אכין משהו אחר.
התיישב, אכל בשקט. בלי מילה אחת נוספת. עד הסוף.
הבטתי בו וחשבתי על מה שלאה אמרה. על המושב, שלוש הצלחות, חמאה. אדם התגעגע לבית.
גדי סיים, קם, הלך. לא אמר דבר. זה היה בעצמו תשובה.
***
הדיבור בא אחרי שבועיים. חזרתי מהעבודה, עליתי במעלית, חושבת על סקיצות. נכנסתי, חלצתי נעליים. טלוויזיה מהסלון.
– איפה את? שאל, לא מסתובב. כבר שמונה.
– בעבודה.
– שוב אצל שטרן.
– זו העבודה שלי, גדי.
כיבה את הטלוויזיה, הסתובב.
– דפנה, לא ככה סיכמנו.
– מה לא סיכמנו?
– שלא תיעלמי כל יום. יש בית, משפחה. ומה יש לאכול בכלל? המקרר ריק.
– יש ביצים, תפוחי אדמה, נקניק. אפשר להכין משהו.
הביט בי כאילו דיברתי סינית.
– את צוחקת עלי?
– לא. פשוט אומרת מה יש.
– מה עם הכמהין שלך? הרטבים? שכחת איך מבשלים לאנשים?
הנחתי את התיק. הורדתי מעיל.
– גדי, אפשר לדבר ברצינות?
– על מה?
– עלינו. על השנים האחרונות. על מה שקורה פה.
הכיוון השתנה הכתפיים קצת קדימה, עיניים מעט מצומצמות.
– מה קורה? אני עובד, את בבית.
– אני כבר לא יושבת בבית. ולא אשב.
– אז זהו? החלטת. בלי שיחה?
– אני מדברת איתך עכשיו.
הסתובב, הלך לחלון, חזר.
– השתגעת? היית בסדר, משפחה שלנו היתה בסדר. את בשלת, אני הערכתי. זה היה העולם שלנו, את מבינה? שלנו.
– העולם שלך, גדי. לא שלי.
– הנה, אמא שלי דיברה, נכון? ידעתי. באה, בלבלה אותך.
הבטתי באיש שחי איתי עשרים ושלוש שנה. דירה שקיבל בירושה, שתמיד היתה רק שלו, אף פעם לא עיצבתי אותה, למרות שיכולתי. הייתי מעצבת.
– אמא שלך אמרה לי את האמת. פשוט.
– איזו אמת, דפנה? שהיא זקנה שמחפשת בעיות?
– שאתה אוהב אוכל פשוט. שיש לך קיבה רגישה. שתמיד אהבת כוסמת עם קציצה.
הפסקה קטנה.
– שטות, – אמר לבסוף.
– אכלת בלי תגובה שבוע שעבר.
– כי הייתי רעב!
– גדי, – אמרתי, – תעצור. רק לרגע.
עצר. התבונן.
– אני לא רוצה לריב. רק לדבר. לשאול: אתה מוכן? לחיות אחרת? לא כמו בעשר השנים האחרונות?
משהו אמיתי הבהב בו.
– אחרת איך?
– כשווים. אתה עובד, אני עובדת. אוכל לפעמים ככה, לפעמים ככה, בלי השפלה. מדברים בפתיחות. בלי משחקים.
השתרר שקט.
– לא השפלתי אותך, – אמר לבסוף בשקט. רק הייתי אמיתי.
– גדי.
– מה?
– היית אמיתי, אבל העמדת פנים שאתה שונא כוסמת, בזמן שאני משקיעה זמן וכסף במה שמיותר לך.
דממה.
– זה לא היה אמיתי, – אמרתי. לא בכעס. פשוט בתור עובדה.
לא ענה. נכנס לחדר שינה, סגר דלת בשקט.
ניגשתי למטבח. טיגנתי תפוחי אדמה. אכלתי לבד. שתיתי תה, שומע צעדים מהחדר השני.
***
חודשים אחרי זה היו כמו הפשרת קרח איטית. לא דרמה, לא סרט קולנוע. כל יום התקלף עוד משהו.
גדי ניסה גישות. בהתחלה נעלב. הסתובב בבית, חיכה שאתנצל, לא עשיתי זאת. המשכתי לבשל פשוט, לצאת לעבודה.
אחר כך התקרב. יום אחד הביא פרחים, שאל אם ארצה לצאת לארוחת ערב. ישבנו במסעדה, שאל, התעניין. חשבתי שאולי משהו משתנה.
ואז, מיד למחרת, העיר למה לא טרחתי על ארוחה לחבריו. כל כך טבעי.
– אכין פסטה וסלט, – אמרתי.
– פסטה? ברצינות?
– בהחלט.
ושוב אותו פרצוף המבט ההוא, שבפעם הראשונה ראיתי בבירור.
אחר כך היו ריבים אמיתיים ויכוחים, טיעונים, רשימות של כל מה שעשה עבורי. הדירה, הכסף, החירות שלא לעבוד, קורסי בישול. כאילו הכל השקעה שדורשת החזר.
– אתה השקעת, – עניתי. אבל אני לא מפעל, גדי. אני בן אדם. זה אחרת.
כנראה שלא הבין.
לאה התקשרה פעם בשבוע לא לוחצת, קצרה, אבל תמיד שם. פעם אמרה:
– הוא כועס עלי, נכון?
– טיפה.
– שיכעס. מגיע לך. אני איתך. פעם ראשונה שאני בצד של מישהו, היתה לי כל החיים תחושה שאין לי צד.
הבנתי בדיוק.
בתיה נתנה לי פרויקט משלי בדצמבר, דירה למשפחה צעירה במרכז העיר. לילות לא ישנתי, לא מאי ידיעה אלא מהתרגשות.
לא שכחתי איך לעשות טוב.
הלקוחה צעירה בת שלושים נכנסה לסלון, נשארה עומדת זמן. הסתובבה אלי.
– את קוסמת, – אמרה.
זה הרגיש מוכר. הנה זה.
***
בפברואר הבנתי שאין דרך חזרה. לא כי לא ניסיתי. אבל הוא רצה שאשוב לא אלי, לא לאשה שגדלה, אלא אל מי שמבשלת ומחכה. הוא לא רצה אישה. רצה מראה שמעצים אותו.
איך מזהים בן-זוג שמפעיל מניפולציה? כשרואים שמה שמעניין אותו זה לא שמחתך, לא הצלחתך או אושרך אלא ההמתנה להערכתו.
גדי לא היה אדם רע. לא שותה, לא אלים, מעניק כסף, לא בוגד עד כמה שידעתי. בטח אהב, בדרכו.
אבל אי אפשר היה להמשיך. לא כי כואב. אלא כי נהפכתי קטנה, שוכחת מי אני באמת.
הגשתי בקשה לגט במרץ.
בהתחלה לא האמין. אחר כך ניסה לשכנע, אחר כך כעס, אחר כך שוב שכנע. לאה הגיעה לשוחח איתו. לא יודעת מה אמרה, אבל מאז הפך למנוכר, זר, נסוג.
הדירה שלו הייתה מההתחלה. עברתי לחברה, לרותי, שהציעה חדר. אחרי שלושה חודשים מצאתי דירה משלי שני חדרים בשכונת נווה צדק, עם נוף לרחוב קטן ופשוט, לא נוצץ, אבל אמיתי.
שיפצתי לבד. שיפוץ שטחי, אבל כל פרט בבחירה שלי שמחתי. פתאום ידעתי, סוף סוף, מה אני אוהבת. אף אחד לא שאל.
***
חלפה שנה.
עכשיו אפריל. אני בת חמישים ושלוש. מחוץ לדירה שלי בנווה צדק לבלבים עצים לבנים שאיני יודע שמם כל בוקר אני מביט מהמטבח בזמן שהקפה מתבשל.
אני מכין אותו פשוט, בפינג’אן, בלי טקסים.
בתיה קידמה אותי לשותף בינואר. יש לנו כעת ארבעה פרויקטים, אני מנהל שניים. ישן טוב. מתעורר לפעמים עם מחשבות על חלל, אור, פתרונות. אלה התעוררויות טובות.
לאה ממשיכה להתקשר פעם בשבוע. בחודש שעבר ביקרתי אותה בירושלים, הבאתי עוגה. שוחחנו על חייה, על שתיקות ישנות. חשבתי על טראומה שעוברת מדור לדור מישהו צריך לעצור.
לאה לא הצליחה, אבל עזרה לי לעצור. גם זה הרבה.
גדי נשאר בדירה. מדברים בקושי. שמעתי שמתחיל ללכת לקורסי בישול בעצמו. אולי אמת. אולי יש לו דרך שינוי, כשאין כבר מישהו שצריך להקטין.
אני לא חושב עליו הרבה. לפעמים כן. לפעמים רואה בשוק כמהין בצנצנת, נעצר רגע, ומרגיש משהו בין צחוק לעצב עשר שנות חיים, לא נמחקות בקלות.
אבל לא תקוע בזה.
את אסף פגשתי בספטמבר אשתקד הגיע כלקוח, רצה לעצב מחדש את הדירה אחרי מות אשתו. נפטרה מסרטן, מהר. הבית מלא בזכרונות, בתמונות שלה. ביקש רק שיהיה אור, שיהיה קל לנשום.
הבנתי אותו מיד.
בן חמישים וארבע, מהנדס במכון לתכנון כבישים וגשרים. חשבתי על זה הוא בונה גשרים, אני מרחבים. יש בזה משהו.
הוא שקט, לא שתיקן פשוט נינוח. מדבר בגובה עיניים, מביט כששומע. מחייך כשמצחיק. לא מנסה להרשים.
בפגישה שנייה הציע לצאת לקפה.
הלכנו, ואז לטיול, לעוד קפה, אחרי זה לקולנוע לסרט צרפתי נחמד. צחק בשקט. חשבתי: איך שכחתי כמה זה פשוט כשמישהו פשוט חי לידך.
אנחנו נפגשים כבר כמה חודשים. לא ממהרים. שנינו אחרי הכול.
הוא בא אלי בערבי שישי.
***
הערב שוב שישי.
חזרתי הביתה בשש, סידרתי קניות. קניתי שוקיים עוף, תפוחי אדמה, בצל, גזר, שמיר ושמנת חמוצה.
מעוף וירקות עושים מאפה טוב. פשוט שכבות תפוחי אדמה, עוף, בצל, גזר, מעל שמנת שבילה בתנור שעה. ואז שמיר.
אני מכין את זה כשאני רוצה אוכל של בית. לא גבוה, פשוט.
בזמן שהמאפה נאפה, התקלחתי, והריח התפשט. בצל, חמאה, עוף הריח הבסיסי של הילדות בבית של סבתא. לא חשבתי על זה שנים.
בשבע צלצל האינטרקום.
פתחתי. אסף נכנס, שם שקית בכניסה. בקבוק יין בלט מעל.
– ערב טוב, – אמר.
– ערב טוב. מה מריח?
הסניף.
– משהו טעים. תפוחי אדמה?
– מאפה, עוד שעה.
– מעולה, – חייך. פשט מעיל. הבאתי יין. וגם, הוציא אריזה קטנה של שוקולד עם אגוזים מהסופר.
– את אוהבת אגוזים, – חייך.
לקחתי את הקופסה.
– איך ידעת?
– אמרת פעם בספטמבר, כשעברנו ליד קונדיטוריה.
עמדתי עם הקופסה וחשבתי כמה דברים הפשוטים הם גדולים.
– אתה זוכר כאלה דברים, – אמרתי.
– אני משתדל, – השיב בפשטות.
נכנסנו למטבח. פתחתי תנור, בדקתי את המאפה. עוד מעט. הוא פתח יין, מזג לנו. התיישב על שרפרף.
– איך מתקדמים הפרויקטים? שאל. – ההוא בהרצליה?
– לקוח קשה, הודיתי. – רוצה הכול בזול ובבת אחת.
– זה קורה.
– קורה, – הסכמתי. – אבל יצא משהו טוב לבסוף. התקרה חמישה מטרים, חבל לא לנצל.
הנהן, מביט בי מבשלת.
– דפנה.
– כן?
– את מאושרת? עכשיו. לא בכלל, עכשיו.
הבטתי בו. שאל ברצינות.
– עכשיו, – עניתי. – כן.
– טוב, – אמר ונשאר שקט.
המאפה מוכן. חילקתי, פיזרתי שמיר, הנחתי על השולחן. בלי נרות, רק תאורה רגילה.
אסף הביט.
– יפה, – אמר.
– זה סתם מאפה.
– מריח טוב ונראה טוב. את לא יודעת לעשות לא יפה?
צחקתי.
– טרם בדקתי.
אכלנו. ביקש תוספת בלי מילים, הושיט צלחת. שמתי. דיברנו על העבודה, ביקור שלו אצל הבת בחיפה, טיול שאני רוצה בקיץ. הוא בעד פינלנד, שקט שם.
אחר כך שתינו תה. אכלנו שוקולד פשוט.
תל אביב בחלון, אפרילית, חיה, ריח אספלט רטוב ומשהו פורח. העצים נערים ברוח.
חשבתי: זה זה. לא חג, לא אירוע. ערב פשוט. איש רגוע לידי, וריח של ילדות באוויר, בלי ציפיית מילה.
לפעמים אני חושב על השנים ההן כמהין, ביסק סרטנים, חיפושי שלמות, כמה אנרגיה בשביל לשמוע “שומני”. חבל לי, אבל גם חבל פשוט זה מותרות שאין לי זמן אליהן.
דימוי עצמי קיבלתי פעם כמשהו שיש או אין שטות. זה בנייה, הריסה, לפעמים מתחיל שוב בגיל חמישים ושתיים, במטבח של אחרים, כשאתה לא מכיר את התכנה. אבל נשאר. והשדה קם.
גבולות כולם מדברים עליהם. אני לא אוהב טרנדים, אבל העיקרון ברור: לדעת איפה נגמר אתה ומתחיל אחר. זו לא חומה זה להבין: זה אני, זה שלי.
מתכון לאושר אולי באמת פשוט. לעשות את מה שאתה טוב בו. להיות עם מי שרואה אותך. לבשל מה שמתאים, לא לחכות לאישור.
– על מה את חושבת? שאל אסף.
הבטתי פניו הנעימות, התה ביד.
– על המאפה, – אמרתי.
צחק.
– שאלה ראויה.
– הטובה ביותר, – הסכמתי. להביא עוד תה?
– אשמח.
קמתי, מזגתי. הנחתי קומקום, הבטתי על העצים בלבן בחלון.
– אסף.
– כן?
– אף פעם לא תגיד לי שהגזמתי עם המלח, נכון?
הרים עיניים.
– לא הגזמת, – ענה ברצינות. היה בדיוק.
– ואם פעם אגזים?
חשב רגע.
– אגיד “פעם הבאה פחות מלח” ואסיים הכול.
הנהנתי. תשובה טובה.
– אני משתדל, – אמר, לקח את השוקולד האחרון. – הסוף, אפשר?
– קח, – אמרתי.
העצים רקדו, תל אביב פיעמה, לא מתעניינת בצלחות של אף אחד, לא בכמהין ולא בכוסמת, לא בשנים שעברו ולא באלו שעוד יגיעו. העיר חיה. וגם אני. והתֵּה חם, והריח של המאפה עוד נשאר במטבח הקטן. על חלון יש עציץ שקניתי בשבוע שעבר כי פשוט הצבע מצא חן בעיניי.
פשוט מצא חן.
ככה אני חי עכשיו.
