כדי להימנע מהשפלה, היא הסכימה לחיות עם האיש הגיבן… אך כשהוא לחש באוזנה את בקשתו, כרעה על ברכיה…
איתי, זה אתה, בני?
כן, אמא, זו אני! סלחי לי שחזרתי כל כך מאוחר…
קולה של אמא, רועד מדאגה ועייפות, הגיח מהמבואה החשוכה. היא עמדה שם בגופיה ישנה, פנס בידה כאילו חיכתה לו כל חייה.
איתי שלי, איפה הסתובבת עד שעות כאלה? השמיים כבר שחורים, הכוכבים מנצנצים כמו עיני חיות בשדות…
אמא, הייתי עם דרור. שיעורים, הכנה למבחן… פשוט איבדתי תחושת זמן. מצטער שלא הודעתי. את הרי לא ישנה טוב…
ואולי היית אצל איזו נערה? צמצמה פתאום עיניים בחשדנות. אולי התאהבת, הא?
אמא, מה פתאום! צחק איתי, מותח את נעליו. אני לא מהבחורים שמחכות להם בכניסה. מי ירצה אותי גיבן, עם ידיים של קוף וראש שמזכיר דשא פרוע?
אבל בעיניה הבזיק כאב. היא לא אמרה שהיא רואה בו לא מפלצת, אלא את בנה שגידלה בעוני ובקור, לבד.
באמת, איתי לא היה יפה תואר. גובהו בקושי הגיע למטר שישים, גבן, עם ידיים ארוכות כמעט עד הברכיים. ראשו גדול, שיערו מתולתל ופרוע, כמו חרציות ברוח. בילדותו קראו לו “קופיף”, “שדון מהיערות”, “פלא-הבריאה”. אך ככל שהתבגר, היה ליותר מאדם.
הוא ואמא שלו, רבקה, עברו למושב בגליל כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהעוני והבושה: אביו נכלא, אמו ננטשה. נותרו רק שניהם, שניים נגד כל העולם.
הילד שלך לא יאריך ימים מילמלה השכנה ציפורה, מתבוננת בנער הדק. ייעלם, כאילו לא היה.
אבל איתי לא נעלם. הוא נאחז בחיים כשורש בסלע. גדל, נשם, עבד. ורבקה אישה עם לב ברזל וכפות ידיים פצועות מהמזנון של המושב אפתה לחם לכל הכפר. עשר שעות כל יום, שנה אחרי שנה, עד שנשברה בעצמה.
וכששכבה במיטתה, ולא קמה יותר, איתי היה לבן, לבת, לרופא, לאח. שטף רצפה, בישל דייסה, קרא בקול מגזינים ישנים. וכשנפטרה כמו שהרוח מושכת את הצל מהשדה הוא עמד ליד הארון, אגרופיו קפוצים, דומם. כי כבר לא נותרו לו דמעות.
האנשים לא נשכחו. השכנים הביאו אוכל, בגדים חמים. ואז במפתיע התחילו להגיע אליו. תחילה ילדים סקרנים מכלי עבודה וחשמל. איתי עבד בתחנה המקומית תיקן רדיו, כיוון אנטנות, הלחים חוטים. היו לו ידיים זהב, גם אם מגושמות למראה.
לאט-לאט החלו לבוא נערות. בתחילה רק לשבת, לשתות תה עם ריבה. אחר-כך להישאר, לצחוק, לדבר.
ופתאום הבין: אחת מהן נעמה תמיד נשארת אחרונה.
את לא ממהרת? שאל אחרי שכולם התפזרו.
אין לאן למהר ענתה בשקט, עיניה ברצפה. אמא חורגת שונאת אותי, שלושה אחים גסים, אב שותה. אני מיותרת שם. גרה אצל חברה, אבל זה זמני… אצלך שקט. כאן לא מרגישה בודדה.
איתי הביט בה ולראשונה בחייו הבין שיכול להיות רצוי.
תגורִי אצלי אמר בפשטות. החדר של אמא ריק. תהיי בעלת-הבית. אני… לא אבקש ממך דבר. לא מילה, לא מבט. רק שתהיי כאן.
אנשים החלו ללחוש. גיבן ויפה? איזה צחוק.
אבל הזמן חלף. נעמה ניקתה, בישלה מרק, חייכה. איתי עבד, שתק, דאג.
וכשנולד הבן, כל העולם התהפך.
על מי דומה? שאלו במושב. על מי?
והילד, אילון, הביט באיתי ואמר: “אבא!”
ואיתי, שלא האמין שיהיה אב, הרגיש לפתע שמשהו חם נפתח בליבו ממש כמו שמש קטנה.
הוא לימד את אילון לתקן שקעים, לדוג בדגניה, לקרוא בתנ”ך. ונעמה, מביטה בהם, אמרה:
תמצא אישה, איתי. מגיע לך. אל תישאר לבד.
את לי כאחות השיב. קודמת תתחתני את. עם מישהו טוב, ישר. ואחר כך… נראה.
וכזה נמצא. בחור קיבוצניק צעיר, ישר ופועל.
חגגו חתונה. נעמה עברה מהבית.
יום אחד פגש אותה איתי בדרך ואמר:
יש לי בקשה… תני לי את אילון.
מה? הופתעה. למה?
אני יודע, נעמה. כשילד נולד משהו משתנה. אבל אילון… הוא לא שלך באמת. תשכחי אותו. אני… לא אוכל.
אני לא אתן אותו!
אני לא לוקח ענה בשקט. בואי לבקר מתי שתרצי. רק תרשי לו להישאר איתי.
נעמה הירהרה. ואז קראה לבנה:
אילוני, בוא חמוד. אמור עם מי תרצה לגור, איתי או איתי?
הילד רץ, עיניו נוצצות:
אפשר כמו פעם? גם אמא, גם אבא יחד?
לא אמרה נעמה בעצב.
אז אני נשאר עם אבא! צעק אילון. ואת, אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
אילון נשאר. ואיתי סוף-סוף הרגיש אב באמת.
אלא שיום אחד שוב הגיעה נעמה:
מעבירים אותי לתל אביב. אני לוקחת את אילון.
הילד בכה כמו גדי אובד, חיבק את איתי בכל כוחו:
אני לא הולך! אני נשאר עם אבא! רק עם אבא!
איתי… לחשה נעמה. הוא… הרי לא שלך.
אני יודע ענה איתי. תמיד ידעתי.
אני אברח לאבא! בכה אילון, מתייפח.
ואכן ברח. שוב ושוב.
לקחו אותו שב וחזר.
לבסוף נעמה נכנעה.
שייגדל איפה שבחר אמרה.
ומכאן החלה תקופה חדשה.
למשפחת השכנה מירית טבע בעלה. שיכור, קשה, אדם קשה. ילדים לא נולדו, כי לא שררה שם אהבה.
איתי החל להביא חלב, אחר-כך לסדר שער, לתקן גג. ואז פשוט לבוא. לשתות תה, לדבר.
קשר נרקם ביניהם. אטי, מתוך זהירות, כמו מבוגרים.
נעמה שלחה מכתבים. תינוקה נולדה דיאנה.
תביאי אותה השיב איתי. משפחה זה יחד.
לאחר שנה באו.
אילון דבק בתינוקת. החזיק, שר לה שירי ערש, לימד ללכת.
בני התחננה נעמה. בוא להיות איתנו. בעיר יש תיאטרון, בית-ספר, עתיד…
לא הניד אילון בראשו. לא עוזב את אבא. ואת מירית אני חש כאמא.
אחר-כך בית-הספר.
כשהילדים התרברבו בהוריהם נהגים, לוחמים, מהנדסים אילון לא התבייש.
אבא שלי? אמר בגאווה. הוא יודע לתקן הכול. מבין איך העולם עובד. הוא הציל אותי. הוא הגיבור שלי.
שנה חלפה.
מירית ואיתי ישבו ליד הקמין עם אילון.
יהיה לנו תינוק אמרה מירית. קטנטן.
אתם… לא תסלקו אותי? לחש אילון.
איך אתה אומר דבר כזה? חיבקה אותו מירית. אתה לי ילד לכל דבר. חלמתי עליך כל חיי!
בני אמר איתי, מביט באש. איך חשבת? אתה כל עולמי.
ועוד חודשים, ונולד נמרוד.
אילון מחזיק את אחיו כאוצר.
יש לי אחות, לחש. ואח. ואבא. ומירית.
נעמה עוד המשיכה לקרוא לו.
אך אילון תמיד ענה:
כבר הגעתי. אני בבית.
שנים נקפו. שכחו כולם שאילון לא בנו של איתי. חדלו לרכל.
וכשאילון היה לאב בעצמו, סיפר לילדיו ונכדיו על אבא הטוב בעולם.
הוא לא היה יפה תואר סיכם אילון. אך אהבה הייתה בו פי כמה מכל האנשים שהכרתי.
וכל שנה, ביום זיכרון, התאספה המשפחה כולה ילדי מירית, ילדי נעמה, נכדים ונינים.
שתו תה, צחקו, נזכרו.
אין אבא כמו שלנו! אמרו, מרימים כוס לחיים. הלוואי וירבו כאלה אבות!
ותמיד מישהו הרים אצבע אל השמיים אל הכוכבים, אל הזיכרון על אדם שאף שכל העולם נגדו, היה לאב אחד באמת.
היחיד.
