כדי להימנע מן הבושה, הסכימה לגור עם בעל גבנון… אך כששמע את בקשתו החרישית לחש באוזנה, כרעה ברך בפליאה…
דוד, אתה זה? בני היקר?
כן, אמא זה אני! סליחה שחזרתי מאוחר…
קולה של אמו, רועד מדאגה ועייפות, בקע מהפרוזדור החשוך. היא עמדה שם בחלוק בלוי, פנס בידה כאילו חיכתה לו כל חייה.
דודי שלי, איפה היית עד שעות כאלה? השמיים כבר חשוכים, הכוכבים מנצנצים כמו עיניים של תנים בנגב…
אמא, הייתי עם רועי. שיעורים, הכנה לבגרות… פשוט לא שמתי לב לשעה. מצטער שלא עדכנתי, יודעת כמה קשה את נרדמת…
או שמא הלכת לבקר נערה? חשדה פתאום, מצמצה בעיניה. אולי התאהבת במקרה?
אמא, שטויות! דוד צחק, חסר נעליו. לא מחכות לי בנות מחוץ לבית. ולמי אני דרוש בכלל כזה גבנון, עם ידיים ארוכות כמו של קוף, וראש כלבנה פראית?
אך בעיניה חלפה צל של כאב. לא אמרה שרואה בו לא מכוער, אלא את הבן שגדלה בעוני, בקור ובבדידות.
דוד באמת לא היה יפה תואר. בקושי הגיע לגובה מטר שישים, מגובנן, ידיו ארוכות כשל בבון וכמעט נוגעות בברכיים. ראשו גדול, שיערו מקורזל זקור כפרחי שן הארי. בילדותו קראו לו “קופיף”, “שד הרים”, “פלא טבע”. אך הוא התבגר ונהיה ליותר מאדם רגיל.
הוא ואמו, רבקה בת אליהו, הגיעו למושב הזה כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהעוני והקלון: אביו נכלא, אימו ננטשה. נשארו השניים מול כל העולם.
הילד שלך לא ישרוד, לחשה השכנה רחל על הילד החיוור ייבלע באדמה ולא תראה ממנו עוד סימן.
אבל דוד נשאר. נאחז בחיים כמו שורש לסלע. גדל, נשם, עבד. ורבקה לבה עומד מבצור וידיה חרוכות מאפייה אפתה לחם לכל הכפר. עשר שעות ליום, עוד שנה ועוד אחת, עד שגם היא קרסה.
כשנפלה חולה, חדלה לקום, נהיה דוד גם בן וגם בת, גם רופא וגם מטפל. שטף רצפות, בישל דיסה, קרא מגזינים ישנים בקול. וכשנפטרה חרישית כמו רוח בשדה עמד דומם לצד הארון, אגרופיו קמוצים, כי דמעות כבר לא נותרו בו.
אך אנשים לא שכחו. שכנים הביאו אוכל, נתנו לו בגדים חמים. ואז, במפתיע, החלו לפקוד את ביתו. תחילה ילדים חובבי אלקטרוניקה; עבד בתחנת הקשר תקן רדיו, חיבר אנטנות, הלחים חוטים. ידיו אמנם מגושמות, אך היו להן ידי זהב.
אחר כך באו הבנות. תחילה לשבת קצת, תה עם ריבת חבושים, ושוב נשארו. צחקו. שוחחו.
ופתאום שם לב שאחת יעל תמיד נשארת אחרונה.
לא מאוחר לך? שאל כשיתר האורחים הלכו.
אין לי לאן למהר, ענתה בשקט, עיניה לרצפה. אמא חורגת שונאת אותי, שלושה אחים קשים ורעים, אבא שותה, בשבילם אני סרח עודף. גרה אצל חברה, אבל גם שם זה זמני… אצלך שקט. רגוע. כאן אני לא לבד.
דוד הביט בה ולראשונה בחייו הרגיש שהוא נחוץ.
תישארי אצלי, אמר בפשטות. החדר של אמא פנוי. תהיי בעלת הבית. לא אבקש כלום לא מילה, לא מבט. רק שתהיי.
האנשים דיברו, לחששו מאחור:
איך ייתכן? גבנון ויפהפיה? זה מגוחך!
אך חלף הזמן. יעל ניקתה, בישלה מרק, חייכה. דוד עבד, שתק, דאג.
וכשנולד להם בן, התהפך עולמם.
למי הוא דומה? שאלו במושב למי?
אבל הילד, תומר, הביט בדוד וקרא “אבא!”
ודוד, שלא האמין שיהיה אב, הרגיש לפתע שמשהו חמים נפתח בליבו כשמש קטנה.
לימד את תומר לתקן שקעים, לדוג, לקרוא. יעל, מביטה בהם, אמרה:
כדאי שתמצא אישה, דוד. אינך לבד.
את לי כאחות, ענה תמיד. אתחתן אותך קודם, עם איש טוב. אחרי זה… נראה.
וזה קרה. בחור מהמושב השכן, ישר, חרוץ.
עשו חתונה. יעל נסעה.
יום אחד פגש אותה דוד בדרך. אמר:
יש לי בקשה… תביאי לי את תומר.
מה? הופתעה. למה?…
אני יודע, יעל. כשיולדים הכל מתהפך בפנים. אבל תומר… הוא לא בנך. תשכחי ממנו. ואני… אינני יכול.
לא אתן אותו!
אני לא לוקח, ענה חרש. תבואי מתי שתרצי. תני לו לגור איתי.
יעל הרהרה רגע. קראה לבן:
תומרון! בוא הנה. עם מי תרצה לגור איתי, או עם אבא?
הילד רץ וקרא, עיניו זורחות:
אפשר כמו פעם? גם אמא וגם אבא?
לא, יעל לחשה בצער.
אז אני נשאר עם אבא! צהל. ואת, אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
תומר נשאר. ודוד היה לאב באמת.
אלא שיום אחד יעל הגיעה שוב:
עוברים לעיר. אני לוקחת את תומר.
הילד פרץ בבכי כגור פצוע, חיבק את דוד:
לא אלך! נשאר עם אבא! עם אבא!
דוד… לחשה יעל, עיניה לרצפה. הוא… הוא לא שלך.
אני יודע, ענה דוד. ידעתי תמיד.
אני אברח לאבא! נשבע תומר, דמעות נחנקות.
וכך ברח. שוב ושוב.
לקחו והוא שב.
לבסוף נכנעה יעל:
שיהיה כך. הוא בחר.
ואז החלה תקופה חדשה.
אצל השכנה מרים טבע הבעל שיכור, עריץ, איש קשה. ילדים לא היו כי בבית ההוא לא שררה אהבה.
דוד בא לקחת חלב. אחר כך תיקן גדר, גג. ואז התחיל פשוט לבוא. לשתות תה. לדבר.
הקשר התהדק, אט אט, לאט ובזהירות, כאנשים בוגרים.
יעל שלחה מכתבים: לתומר נולדה אחות דינה.
תביאי אותה כתב דוד. משפחה צריכה להיות יחד.
כעבור שנה באו.
תומר לא עזב את דינה לרגע, החזיק בזרועותיו, שר לה שירים, לימד לצעוד.
בני התחננה יעל בוא לגור איתנו. בעיר יש תיאטרון, בתי ספר, עתיד…
לא, הניד תומר בראשו. לא עוזב את אבא. ומרים כבר כאמא לי.
והגיעה כיתה א’.
כשילדים התפארו באבותיהם, נהגים, קצינים, מהנדסים, תומר לא הסס.
אבא שלי? אמר בגאווה הוא יכול לתקן הכל. הוא מבין איך בנוי העולם. הוא הציל אותי. גיבור שלי.
עוד שנה עברה.
מרים ודוד ישבו ליד האח עם תומר.
יהיה לנו תינוק, אמרה מרים. קטן.
לא תגרשו אותי? לחש תומר.
מה פתאום! קראה מרים, בחיבוק. כמותך תמיד רציתי.
בני, הביט דוד באש איך חשבת אחרת? אתה עולמי.
כעבור חודשים נולד נדב.
תומר החזיק את אחיו, כאוצר בלום.
יש לי אחות, לחש ואח. ואבא. ומרים.
יעל עוד הזמינה.
אבל תומר רק אמר:
כבר הגעתי. הגעתי הביתה.
חלפו שנים. במושב שכחו שתומר לא בנו של דוד. הפסיקו ללחוש מאחורי הגב.
וכשתומר עצמו נהיה אב, סיפר לילדיו ונכדיו על האבא הטוב בעולם.
הוא לא היה יפה אמר תומר אבל היו לו יותר אהבה מכל האנשים שהכרתי יחד.
ובכל שנה, ביום הזיכרון, התאספו כולם בבית ילדי מרים, ילדי יעל, הנכדים והנינים.
שתו תה, צחקקו, העלו זיכרונות.
היה לנו את האבא הטוב ביותר! קראו הבוגרים והניפו כוסות. שירבו כמותו!
ותמיד מישהו הצביע למעלה אל השמיים, אל הכוכבים, אל זיכרון של אדם שבניגוד לכל, היה לאב אמיתי.
היחיד.
