תקשיבי, זה היה כבר ערב מאוחר כזה. החתן שלי החזיר את חמותו הביתה. הוא הוריד לה שתיים מהמזוודות בפרוזדור, והלך ישר לראות את שרית. כשאמא של שרית קלטה אותה, ניכר ממש האכזבה על פניה. ״אז מה, עכשיו אני אמורה לדאוג לך לכל החיים? הרי ברור שלא תרצי לחזור יותר למושב שלך…״
לא מזמן, סיפרה לי חברה ותיקה שלי איך פעם הייתה לה גישה לא הכי נעימה לגבי אמא המבוגרת שלה. בסוף לשמחתי הכול הסתדר, ובעלה של שרית טיפל כמו שצריך בחמותוהשכיב אותה במוסד סיעודי פרטי, יקר שמימן לה. אבל אז, שרית לא ידעה כלום על מה שקורה, ורק אחרי שאמא שלה השתחררה, הכול התברר לה.
הבעל של שרית הביא את אמא שלה הביתה, ואמר לשרית: ״אמא שלך עכשיו בסדר, טיפלתי בה, קניתי לה כל מה שצריך, אבל חייבים לשמור עליה קצת, שתהיה עם השגחה. אז היא תשאר איתנו בבית תקופה, בסדר? לא מפריע לך כן?״
בכנות, זה הכי היה הגיוני אם שרית בעצמה הייתה יוזמת ומעודדת את זה. בכל זאת, מדובר באמא שלה. אבל במקום להעריך את מה שבעלה עשה, שרית עשתה סצנה מוזרה ולא הכי ברורה: ״אמא, רק עכשיו עברתי לתל אביב, התחלתי להסתדר כאן, ועכשיו את מגיעה! את רוצה לגור איתי באותו הבית? מה, אני אמורה לדאוג לך לכל החיים? ברור לי שלא תחזרי כבר למושב שלך, נכון?״
אמא שלה, שהיא כבר פנסיונרית, התבאסה ממש מהתגובה של הבת שלה. אבל מי שהכי נדהם היה בעצם הבעל של שרית.
ככה, הבעל שלה גילה לראשונה מי זאת באמת שרית. את האישה הזאת הוא לא פגש כשהתאהב בה. אמא שלה, בלחץ, התחילה לארוז את הדברים כדי לחזור למושב, ושרית, בכעס, טרקה את הדלת והלכה לישון אצל חברה שלה.
מאוחר בלילה, שרית חוזרת הביתה, היא רואה את המזוודות שלה ארוזות, ועל השולחן מונח כרטיס רכבת. היא לא מבינה מה קורה ושואלת את הבעל:
״מה, אמא עדיין לא עזבה? אתה נוסע לאנשהו?״
״לא, אלה המזוודות שלך והכרטיס שלך. חשבתי… אולי הפרדה תעזור. אני כבר הרבה זמן רוצה ילדים, אבל היום הבנתי שאני לא יכול לחשוב על אמא כזאת לילדים שלי. תחשבי על מה שעשית. תגוריי קצת במושב, בבית של אמא שלך. בינתיים אני אשמור על אמא שלך פה. כשתרגישי שאת מוכנה להשתנות באמתתחזרי.״
שרית לא פיללה שהבעל שלה יפתיע אותה עם צעד כזה, הלם טוטאלי.
