השעה כבר ערב. החתן שלי מביא את חמותו הביתה. הוא מניח שתי מזוודות שלה על הרצפה במסדרון, ופונה לראות את נועה. כשראתה נועה את אמא שלה, אחזה אותה אכזבה עמוקה. “אז מה, עכשיו אני צריכה לטפל בך כל החיים שלי? את בכלל לא תרצי לחזור ליישוב שלך אחר-כך…”
לא מזמן שמעתי על חברה ותיקה שלי שנהגה בקור רוח כלפי גורל אמה המבוגרת. טוב לדעת שהסיפור נגמר בטוב החתן שלה, לא היא, דאג לחמותו וארגן לה אשפוז במוסד טוב ויקר בתשלום. נועה מצידה לא ידעה דבר על כל זה, ושמעה על העניין רק אחרי שאמא שלה שוחררה מהמוסד.
בעלה של נועה החזיר את חמותו הביתה ואמר לאשתו: “אמא שלך כבר בסדר, דאגתי לה לכל מה שצריך, אבל היא צריכה להיות תחת השגחה תקופה מסוימת. לכן, היא תגור איתנו קצת. זה לא מפריע לך, נכון?”
למען האמת, זה דווקא היה מצופה שנועה תהיה זו שתשאל את השאלה הזאת את בעלה הרי מדובר באמא שלה. אבל במקום להודות לבעלה על הטיפול באמה, היא פתחה בסצנה לא נעימה: “אמא, רק עכשיו עברתי לתל אביב, בדיוק מתחילה לבנות את החיים שלי ופתאום את מגיעה! ועוד רוצה לגור איתי באותה דירה! מה עכשיו, אני צריכה לדאוג לך כל החיים שלי? את לא תחזרי ליישוב שלך אחר כך?”
אמא המבוגרת נראתה מודאגת מאוד מהתגובה של נועה, אבל המום האמיתי היה דווקא אצל בעלה של נועה.
לראשונה, אשתו חשפה בפניו את הפרצוף האמיתי שלה. זה לא היה מי שחשב שהוא נושא לאישה. חמותו ההמומה החלה לארוז את מעט חפציה במטרה לחזור הביתה, בעוד נועה הדפה דלת ביציאה בסערת רגשות והלכה לישון אצל חברה. מאוחר בלילה, כשנועה חזרה לדירה, היא ראתה את מזוודותיה ארוזות ולצידן כרטיס רכבת. לא מבינה מהי הסיטואציה, שאלה את בעלה:
“מה, אמא שלי עוד לא הלכה? או שאתה נוסע לאנשהו?”
“לא, אלה הדברים שלך וזה הכרטיס שלך. אולי באמת כדאי שנגור בנפרד. כבר הרבה זמן אני חולם להביא ילד, אבל היום הבנתי שאני לא רוצה שלילדים שלי תהיה אמא כמוך. תחשבי טוב על המעשים שלך. חזרי קצת לגור עם אמא ביישוב, והיא תישאר איתי בינתיים. ואם תביני תחזרי אלי,” אמר לה הבעל בהחלטיות.
נועה לא יכלה להאמין שבעלה יחליט כך.
