היום החלטתי לתעד ביומן את מה שקרה לביתי בשנה שעברה, כשהייתה בכיתה י. כבר תקופה הרגשתי שמשהו לא רגיל קורה עם עדי, היא התנהגה שונה מהרגיל, ולא הצלחתי להבין למה. הכול התחיל כשיום אחד איחרה מאוד לחזור מבית הספר. התקשרתי אליה שוב ושוב והיא לא ענתה. אחרי שעה נוספת של המתנה ודאגה, יצרתי קשר עם המחנכת שלה. היא אמרה לי שעדי יצאה מיד אחרי הלימודים. הלחץ שלי רק הלך וגבר וכל מיני מחשבות התרוצצו בראשי.
עדי חזרה הביתה לקראת חצות. “למה לא ענית לי? איפה היית?” התחלתי לתחקר אותה בדאגה.
היא סימנה לי בשפת הגוף שאניח לה, “אמא, אל תכעסי. הייתי בעיר עם חברים והפלאפון שלי נכבה. סליחה ששכחתי להתקשר.”
כשהורידה את הבגדים שמעל, ראיתי פתאום חולצה חדשה ממותגת ועגילים נוצצים. “עדי, מאיפה זה?” שאלתי מופתעת. “חברה שלי הביאה לי,” ענתה. “איזו חברה?” המשכתי. “נו, אמא, עזבי, אני עייפה. זו סתם חברה, תכירי אותה אחר כך.”
היא ברחה לחדר שלה ונעלה את הדלת. זה הדאיג אותי מאוד, אבל החלטתי לדחות את השיחה לבוקר. למחרת, היא יצאה מהבית מהר לפני שהספקנו לדבר. הרגשתי שהיא עושה הכל כדי להימנע משיחה. גם באותו יום היא שוב איחרה משמעותית לחזור ולא ענתה לטלפונים שלי. כשהערב כבר ירד, הדאגה שלי הייתה בשיאה.
פתאום, הטלפון צלצל. “אמא, בבקשה, בואי לקחת אותי מפה!” עדי כמעט צרחה בשיחה. היא הספיקה למסור לי כתובת והקשר התנתק. הלחץ והפחד עלו לי לגרון. בקושי נשמתי, ואצבעות רועדות הקשתי את המספר של הגרוש שלי. בדרך כלל אני משתדלת לא לדבר איתו, אבל זו הייתה מצב חירום. הוא הגיע במהירות, עם עוד שני חברים. נסענו לכתובת שהיא נתנה לנו.
הגענו לוילה ענקית ומשוגעת, שממנה בקעה מוזיקה רועשת. הגרוש וחבריו נכנסו פנימה, וכעבור כמה דקות יצאו עם עדי בוכה בידיים. התברר שאיזה בחור הכיר אותה בימים האחרונים, נתן לה דברים יקרים והבטיח שילמד אותה לעשות “כסף קל”. כדי להסביר לה פרטים, הזמין אותה למסיבה ההזויה הזאת ושם ניסו להציע לה דבר מגונה במיוחד, ודאי לא משהו שמתאים לה. עדי הבינה מיד שהיא עשתה שגיאה ענקית.
חיבקתי אותה קרוב, ליטפתי לה את השיער ולחשתי לה בדמעות “עדי שלי, אין דבר כזה גבינה בחינם חוץ מלמלכודת לעכברים.”
