יש לי קצת חסכונות ודירה לא קטנה בלב פתח תקווה, מלאה בילדים גדולים. ובכל זאת, ביום ראשון שעבר גיליתי אני העני ביותר בבית שלי.
השולחן בסלון רעד קלות מהטפיפות של אצבעות על מסכי הטלפון, ומהרטט הקצר של ההודעות.
אני יושב בקצה השולחן. מולי הכיסא הריק של אשתי המנוחה. בינינו שלושת הילדים שכבר מזמן לא ילדים: נמצאים פיזית, אבל הראש איפה שהוא בין תל אביב לטוקיו.
השתעלתי. בכוונה, בקול רם.
כלום.
רועי, בן 42, עם אוזניה באוזן, לוחש בענייני עבודה ומצליף במזלג באורז, בכלל לא מסתכל בצלחת שהשקעתי בה מהבוקר.
אורית (38) חורשת על הודעות, כאילו העולם הביא לה תחרות כתיבת SMSים.
והילה, בת 25, פשוט גוללת. סרטון אחר סרטון. חיים של אנשים זרים ב-15 שניות, כשהחיים שלה ושל כולנו מתקרקעים ממש מולה.
אני איתן. בן 68. ארבעים שנה עבדתי עבודה קשה פועלי. קמתי לפני שהחלב הגיע למכולת. קור, אבק, ברכיים זועקות, גב חורק בכל קימה.
חסכתי, שילמתי משכנתא, דאגתי שתהיה לנו פינה ומנוחה.
עשיתי את כל מה שאבא צריך לעשות.
אז ניצחתי, לא?
מבט בשולחן הכלים הטובים, שדבורה שלי היתה מוציאה רק בשבתות, כי בשבת אוכלים כמו שצריך!
מפה שאפילו לא הספקתי לקמט. כוסות מסודרות. כל הניואנסים הקטנים של אהבה.
הסתכלתי על הידיים שלי. גסות, סדוקות. על האגודל השמאלי עדיין יש צלקת מכוויה, מאיזה יום שבו נשארתי עד מאוחר, רק כדי שלא יחסר לילדים כלום.
בלי לחשוב, דפקתי עם היד על השולחן.
הסכו”ם התרומם בבהלה.
כל הטלפונים הושתקו.
שלוש זוגות עיניים הופנו פתאום אלי.
אבא, אתה בסדר? שאל רועי.
לא, עניתי, מפסיק להסתיר. לא מכעס אלא מכאב.
לא, לא בסדר.
הצבעתי על הצלחת.
הלכתי במיוחד לקצב. טרחתי להכין את המתכון של אמא שלכם. את זה, שהעתיקה בכרטיס ברכה, בכתב היד שלה.
נעצתי מבט באורית.
את זוכרת איך היינו סופרים שקלים?
המבט שלה היה מבולבל.
היו חודשים שהרגשתי כישלון, אמרתי בשקט. התביישתי. חזרתי מהעבודה וחשבתי אני לא עומד בזה.
הבטתי בשלושתם.
ובכל זאת צחקתם. שיחקנו קלפים. סיפרנו בדיחות. היינו ביחד.
נשמתי עמוק.
הבנתי מאוחר מדי: לא הכסף החזיק אותנו, אלא זה שישבנו אחד ליד השני.
קמתי לאיטי.
ארבעים שנה עבדתי כדי שלא תדעו חוסר. פספסתי טקסים בבית הספר, משחקים, רגעים. הייתי בטוח שהדבר הכי חשוב זה לדאוג לכם לעתיד.
הצבעתי על הטלפונים.
נתתי לכם הכל חוץ מהכי חשוב: תשומת לב. זמן. נוכחות.
אבא הילה לחשה, מחביאה את הטלפון.
אמא שלכם לא יושבת על הכיסא הזה כבר שש שנים, אמרתי, כמעט מחנק בגרון. ועדיין, אני לפעמים מחכה לשמוע אותה שרה במטבח.
הפעם, דממה. לא כזאת של וואטסאפים. דממת אמת.
העבודה שלך תחכה מחר, רועי.
העולם ימשיך להסתובב גם בלעדייך, אורית.
וסרטונים הם לא החיים, הילה.
התיישבתי.
הקדרת עוף הזו אמיתית. הכיסא הריק אמיתי. ולצערי גם הזמן שעובר לא מפסיק להיות אמיתי.
רועי הניח את האוזניה.
אורית התיקה את הטלפון.
הילה הרימה אלי זוג עיניים דומעות.
תעביר לי בבקשה את החלה? רועי ביקש בשקט.
ואכלנו.
באמת אכלנו.
דיברנו, צחקנו, הזכרנו איך אמא שלהם החביאה ירקות בכל מנה. רבנו קצת על מכבי מול הפועל, אבל בלי רעל.
שעתיים לא הייתי אדם עם חסכונות.
הייתי אבא.
אני כותב את זה, כי אני יודע איך זה. אתה עכשיו בטלפון. אולי אפילו יושב ליד השולחן. יש מישהו שאוהב אותך יושב ליד אבל אתה לא באמת שם.
תרים את העיניים.
ההתראות יישארו גם מחר.
הבן אדם לידך אולי כבר לא.
אל תחכה לכיסא ריק כדי להבין כמה שווה הנוכחות של מישהו.
