הייתי בבית, עסוקה לעשות סדר בשבתון שלי, יום מנוחה ששמרתי לעצמי. פתאום, טלפון ממכרת כמעט בלי לשאול, היא מודיעה לי שהיא והבן שלה בדרך אלי. ניסיתי להבהיר שאני באמצע ניקיונות, אבל זה לא השפיע – כאילו לא שמעה אותי בכלל.
כעבור עשר דקות, הם כבר דופקים בדלת. לא שמחתי במיוחד לראות את מאיר, הילד שלה הוא תמיד ברגע, מלא אנרגיות וגם קצת שובב מדי.
ישבנו במטבח, שותות קפה ישראלי חזק, בזמן שמאיר צופה בסרטון מצויר בטלוויזיה. ואז פתאום נשמע רעש נורא רשרוש ונקישות מפחידות. נכנסתי לסלון והלב נפל האקווריום נופץ לרסיסים, דגים מתוחים על השטיח והמים זולגים לכל פינות הבית.
המכרה שלי מיהרה לבדוק שמאיר לא נפגע, ואני רק לחשוב על השכנים, התחלתי לסחוט את השטיח עם סמרטוט, מנסה להציל מה שניתן ולהימנע מהצפה לקומה מתחת. אחרי שסיימתי לנקות ולהתמודד עם האסון, היא קמה פתאום ואמרה שהם חייבים ללכת.
אולי תעזרי לי לסחוב את השטיח לניקוי יבש? אני מבקשת. לא, מאיר מבוהל, חייבים להרגיע אותו מיד.
כששאלתי את מאיר למה היה ליד האקווריום, הוא הסביר שמטוס מנייר עף פנימה וניסה להוציא אותו. החלק הכי הזוי לא היה שום נייר נראה לעין. מאיר מצביע על הארון: “מפה לקחתי”. תוך רגע קולטת הוא עשה את המטוס מנייר מעודתי לנישואין.
אז פשוט תבצעי העתקה. מה הבעיה?
אנחנו הישראלים יודעים להתמודד, לא? אקנה אקווריום חדש, אדפיס תעודה חדשה, אשקם את הנזק לשכנים וגם את הנפש מה עוד נדרש? אבל המכרה עוד מטיחה בי אשמה “אסור להשאיר דברים חשובים במקום בולט”.
כשעזבו, ירדתי לשכן לוודא שהכול בסדר אצלם, סיימתי את השיטוטים וניסיתי סוף סוף לנוח. בערב, הודעה מהמכרה אני(!) חייבת לה כסף. הלכו לפסיכולוג כי מאיר נבהל, וכעת מצפה שאשפה. לא הגבתי. חסמתי את המספר.
