יומן אישי אלומה בתל אביב
לא פעם בחיים קיבלתי “מתנות” שלא ביקשתי. כשהתגרשתי מגדעון, שהיה מכור לאלכוהול ועוד יותר מדי חובב להרים עליי ידיים, לא חשבתי שאי פעם עוד אראה את משפחתו. חלפו כבר עשר שנים מאז, והקשרים נותקו בצורה הדוקה הרי ברור שכך עדיף לכולנו. גם דן, הבן שלנו, כמעט ולא דיבר עם אביו, לא כל שכן עם סבתא מצד אבא. דן מאז התחתן בעצמו ועבר עם אשתו לירושלים.
יום ראשון אחד, בבוקר חמים של סתיו תל-אביבי, קיבלתי שיחת טלפון. “אלומה, אני מצטערת להודיע לך, אבל גדעון נפטר הלילה…” נאמר לי מעבר לקו. לא היה מי שידאג לקבורה, אז יחד עם דן עשינו את כל הסידורים ידענו שבעולם הזה כבר אף אחד אחר לא יתייצב בשבילו. דאגנו לו להלוויה מכובדת ובזה חשבתי שהסיפור נגמר.
אבל לא נזכרתי באהובה, אמו של גדעון. עוד מהימים שהייתי אשתו היה ברור שהיא יודעת רק לסבך עניינים. כל הזמן להתערב, להעיר ולבקר, למצוא כל טעות וכל חיסרון כאילו זה תפקיד חיים. כל מי שחי כאן יודע אי אפשר להיפטר מסבתות כאלה כל כך בקלות.
אחרי ההלוויה, דן חזר לביתו בירושלים בכל זאת, לו יש ילדים קטנים, קריירה, חיים עמוסים. ואילו אני, שקיבלתי מהגרוש שלי את הקלאסיקה של “הפתעה מהעבר” קיבלתי אחריות על אהובה הזקנה שגרה בבית ישן על גבול רמת גן. כמה פעמים בשבוע נסעתי אליה, מביאה קניות, שתמיד הייתה לה משהו להעיר עליהן, אבל מעולם לא סירבה לאכול. הייתי חוטבת קצת עצים כי החורפים כאן נהיים לפעמים קרים בלילות, ועוזרת לה במה שאפשר.
היה לי ברור שזה קשה, מתיש, ואין אף אחד אחר שיעשה את זה. הרי איך אפשר להשאיר אדם חסר אונים לבד? אני מרגישה שזה מה שמבדיל אותנו האחריות כלפי משפחה, גם כזו שכבר מזמן לא מרגישה שלך.
וכך המשכתי שלושה חודשים בין קניות, מריבות קטנות והמון חוסר סבלנות מצידה עד שיום אחד, אהובה נרדמה בשנתה ולא התעוררה. אחרי ימי השבעה מצאתי מכתב מעו”ד, שם הבנתי שאהובה הורישה לי את הבית וגם סכום לא קטן שחסכה כל השנים כמעט 800,000 שקלים. סיימתי לקרוא ונשמתי עמוק אולי בכל זאת, איך שהוא, היא ידעה להכיר תודה.
