תקשיבי, יצאתי רגע למרפסת להוריד את הכביסה, ופתאום אני שומעת את השכנה מהקומה למטה צועקת את השם של עודד בכניסה. היה שבת אחרי הצהריים, השמש בדיוק שטפה את החבלים עם הסדינים, והריח של אבק ואספלט חם מילא את האוויר. אני מתכופפת קצת מעבר למעקה, ורואה את עודד עומד ליד האוטו, ולידו חמותי, רחל.
זה היה מוזר לגמרי. היא גרה בכלל בשכונה אחרת ואף פעם לא מגיעה ככה בלי להודיע מראש.
אז אני אורזת מהר את האטבי כביסה, נכנסת פנימה, ועוד לפני שאני מספיקה להגיע למבואה, אני שומעת את המפתח במנעול.
הדלת נפתחת ושניהם נכנסים.
רחל סוחבת תיק בד ענק, ועודד נראה מתוח, כאילו רק רוצה שהדברים ייגמרו כמה שיותר מהר.
לא ציפיתי לאורחים, אני זורקת להם.
אנחנו לא נהיה הרבה זמן, היא עונה לי בשקט, מתיישבת לאט ובוחנת את הדירה עם העיניים.
אני מניחה את האטבים הרטובים על השידה, מסתכלת עליהם כשהם נכנסים לסלון.
מה קורה? אני שואלת.
עודד אפילו לא מסתכל עליי, סתם מתיישב על קצה הספה.
רחל מניחה את התיק הגדול על השולחן.
הבאתי כמה דברים מהממ”ד, אומרת.
איזה דברים? אני בודקת.
היא פותחת את התיק ומתחילה להוציא חפצים אחד-אחד. אלבום ישן, שתי מחברות דהויות, ובסוף קופסה עץ קטנה.
הלב שלי קפא לרגע, כי ידעתי בדיוק מה זו הקופסה הזאת.
זאת הייתה הקופסה של סבתא שלי, היא ישבה שנים בארון שלנו.
מאיפה מצאת אותה? שאלתי אותה ישר.
מהממ”ד.
אבל היא הייתה פה.
היא מושכת בכתפיים, עודד לקח אותה לשם לפני זמן.
אני מסתכלת עליו.
למה? אני שואלת.
הוא מעביר יד בשיער, חשבתי שזה לא משנה.
לא משנה? זו הקופסה של סבתא שלי.
רחל פותחת את הקופסה. בפנים יש שעון ישן, שתי סיכות ודף קטן מקופל.
דברים משפחתיים, היא אומרת בשקט, הם צריכים להיות אצל המשפחה.
אני המשפחה, אני עונה.
היא מסתכלת עליי כאילו אמרתי שטות.
את האישה שלו.
נוצר שקט כבד בסלון.
ברחוב נשמעה דלת רכב נטרקת.
ומה הכוונה שלך? אני שואלת.
עודד סוף-סוף מרכין ראש ומסתכל לי בעיניים.
אמא חושבת שכמה מהדברים האלו צריך להעביר לליאת.
ליאת אפילו לא הכירה את סבתא שלי.
אבל היא חלק מהמשפחה.
רחל מהנהנת לאט, זה הוגן.
אני בוחנת את השעון בתוך הקופסה. סבתא שלי ענדה אותו כל יום. אני זוכרת איך היא נתנה לי אותו באחד הערבים, במטבח, כשהייתי מקלפת לה תפוחים.
היא אמרה לי רק משפט אחד תשמרי עליו, אנשים לפעמים שוכחים מה באמת שלהם.
סגרתי את הקופסה.
לא.
רחל עושה פרצוף מרוגז.
מה זאת אומרת לא?
זה אומר שהדברים האלו נשארים פה.
עודד פולט אנחה.
אל תעשי סיפור עכשיו.
אני עושה סיפור?! הקול שלי רעד, אבל לא זזתי מילימטר.
אתה לוקח דברים מהבית שלי בלי להגיד כלום ואני זאת שעושה סיפור?
רחל קמה.
אנחנו רק מדברים.
לא. כבר החלטתם.
היא מניחה יד על הקופסה, אני אקח אותה. אחר כך נדבר.
באותו רגע פשוט התפוצצתי. תפסתי את הקופסה ודחפתי מאחורי הגב.
אף אחד לא לוקח שום דבר מהבית הזה.
עודד קם בעצבים.
נעמה, די.
לא. די אתה.
הבטתי לו ישר לתוך העיניים, אתה לקחת את הקופסה לממ”ד?
הוא שתק, והשתיקה הזאת הספיקה לי.
רחל נענעה בראש בייאוש, לא יאמן, כמה שאנשים נהיים כפויי טובה.
הכנסתי את הקופסה חזרה לארון וסגרתי אותו.
לפעמים, את הגבול שלך את מגלה לא כשהם חוצים אותו, אלא כשמישהו שותק ונותן לזה לקרות.
עמדתי בסלון, מסתכלת על שניהם.
תגידי לי את את חושבת שאני הגזמתי, או שהם באמת ניסו לקחת משהו שאף פעם לא היה שלהם?
