ילדה נוספת
נועה התקשה לחזור לדירתה אחרי העבודה, אל החדרים הריקים האלה. היא הדליקה מיד את הטלוויזין והגבירה את הווליום, כאילו מישהו נמצא איתה בבית. למרות שבתם יעל כבר התחתנה. והבעל הבעל איתי עזב אותה לטובת אישה צעירה.
נועה עדיין לא האמינה שאיתי בגד בה. עשרים וארבע שנה חיו יחד בהרמוניה, בלי מריבות וויכוחים. אפילו חלמו לחגוג עשרים וחמש שנות נישואים במסעדה יוקרתית, כי זו כבר חתונת הכסף. אבל לא היה זה בגורל, כל החלומות והתקוות התנפצו.
“אמא, אף פעם לא צפיתי שאבא יעשה דבר כזה,” בכתה יעל, “נעלבתי ממנו ולא אדבר איתו יותר.”
“מותק, אי אפשר ככה, אבא עזב אותי, לא אותך. את הבת שלו והוא עדיין אוהב אותך, אל תנתקי איתו קשר,” שכנעה אותה נועה.
היא לא רצתה להסית את בתה נגד אביה, והאשימה את עצמה.
“אולי לא אהבתי מספיק, לא שמתי לב, אולי הקדשתי יותר מדי לקריירה ופחות למשפחה.”
איתי התאהב בצעירה שפגש בקפה כשישב עם חברים אחרי העבודה ושתה בירה. מבטיהם נפגשו, והיא הביטה בו בעיניים חומות שניצתו בהתלהבות. מסיבה כלשהי, המבט הזה נחקק בנשמתו. הוא ניגש והכיר אותה. מיכל לא סירבה, ותוך זמן קצר מצא את עצמו בדירה השכורה שלה. ואז הכל הסתובב במהירות הוא התאהב.
לא הצליח לרמות את אשתו לאורך זמן, היא כבר חשדה. השיחה ביניהם הייתה קשה. איתי הודה ביושר.
“נועה, התאהבתי. אני יודע שפגעתי בך, אבל לא רוצה לשקר,” זה היה כואב, אבל היא ניסתה להתגבר.
נועה חזרה מהעבודה, החליפה בגדים, ואז הצלצל הטלפון. אחותה מיכל התקשרה.
“שלום, נועה, את כבר בבית? יש לי עניין איתך, אני מגיעה עכשיו.”
“בבית, בואי, אחכה לך,” נועה שמחה שלא תיאלץ לבלות את הערב לבד.
מיכל הגיעה, רועשת כרגיל, עם שני שקיות מלאות. הן התחבקו, והיא החלה לפרק את השקיות. הוציאה מעדנים טעימים, בקבוק יין, ונועה הביטה בה בהבנה מאוחרת.
“מיכל, מה הסיבה למסיבה? איזה אירוע חגגנו?”
“אוי, נועה, איזה אירוע? להיפך, הבת שלי תמר בהריון. איזה אסון, היא אפילו לא בת שמונה עשרה.”
“באמת?” נועה נדהמה, “היא תהיה בת שמונה עשרה עוד שלושה חודשים, נכון?”
“בדיוק, עוד שלושה, אבל היא כבר בחודשים מתקדמים ולא יכולה להפסיק את ההריון. מגדלים, דואגים, והיא אפילו לא יכולה להתחתן כמו שצריך. הבחור שהיא יצאה איתו לאחרונה סירב להכיר בילד.”
מיכל דיברה בחדות, מזגה יין לכוסות.
“טוב, נועה, בואי נשתה יחד, צריך קצת להפיג את המתח. אני כבר עייפה מלחשוב, המוח שלי עובד שעות נוספות. תמר אפילו לא יודעת בוודאות מי האבא, כי הסתובבה במועדונים וחוזרת הבוקר רק בבוקר. ברור למה הבחור סירב.”
מיכל לגמה כמעט חצי כוס יין בבת אחת. נועה לקחה רק שני לגימות.
“אנחנו החלטנו משהו, את יודעת?” המשיכה האחות, “רציתי להתייעץ איתך, את עדיין הגדולה. כשתלד תמר, נוותר על התינוקת, נשאיר אותה בבית החולים. אני פוחדת שיהיו בעיות אחר כך, כשהילדה תגדל ותרצה למצוא את האמא שלה. תדרוש משהו, או תתבע”
נועה הביטה באחותה בעיניים פעורות, נשמה עמוק ואמרה:
“מיכל, השתגעת? איך עלה לך רעיון כזה? בסדר, הבת שלך עוד חסרת ניסיון, אבל את? זו הדם שלך!”
“נו, נועה, אל תלחצי ותזכירי לי מוסר, את יודעת שאני לא צדיקה כמוך. אין לנו צורך בילדה הזאת. תמר צריכה לסיים לימודים, לא לשבת עם תינוקת. וגם היא לא מהסוג הזה, תזרוק עליי את הילדה ותלך. ואני צריכה את זה? גם לי יש חיים משלי.”
נועה שתקה, חושבת.
“באיזה חודש ההריון? עשו אולטרסאונד?”
“עשו, זה תינוקת. כנראה תהיה בדיוק כמו האמא שלה,” ענתה מיכל בחומרה, מציתה סיגריה.
“מיכל, תני לי את הילדה כשהיא תיוולד. בבקשה, אל תשאירי אותה בבית החולים. יש לי דירה, עבודה טובה, משכורת מכובדת.”
“מה פתאום,” גיחכה האחות, “וכשהיא תגדל, את תגידי לה הכל.”
“לא, מיכל, אני נשבעת שלא אגלה. זאת תהיה הבת שלי. היא לא תדע דבר, אם אתם לא תדברו.”
נועה שכנעה את אחותה אחרי שיחה ארוכה. אחר כך צצה בעיה חדשה. לאימוץ הילדה דרושה משפחה שלמה, ואיתי כבר עזב את הבית, אם כי הם עדיין לא התגרשו. אף אחד מהם לא טיפל בזה. בזמן שתמר עדיין הייתה בהריון, נועה תיכננה איך לפתור את המצב. לא רצתה לפנות לאיתי, וגם חשבה שהוא לא יסכים, יש לו כבר משפחה חדשה.
תמר ילדה תינוקת בריאה. ומייד חתמה על מסמכי ויתור, אפילו לא הסתכלה עליה. ונועה מיהרה להסדיר את האימוץ. חברה ותיקה עזרה לה עם הניירת, והצליחו להשיג אימוץ לילדה, שקיבלה את השם אור.
כשסוף סוף הביאה את אור הביתה, נועה לקחה חופשה מהעבודה, אך החליטה שלא
