אני לא פינקתי את הבן שלי. הוא למד היטב, עזר לי, היה בחור מנומס ודוגמה לאחרים. כשהראל סיפר לי שהוא מתכוון לעבוד, כל כך דאגתי. לא רציתי להישאר לבד.
ומה עם דינה? שאלתי אותו על החברה שלו. נפרדנו.
הופתעתי, חשבתי שהם כבר בדרך לחתונה. הם כל כך התאימו זה לזו. כמובן שנצטערתי שהכול נגמר בעצב, אבל לא התערבתי להם.
הבן שלי עזב. דיברנו בקביעות. הוא מצא עבודה, חברים, ובסוף גם אהבה חדשה. לי לא נשאר אלא לחכות לפגוש את “האהבה” הזאת. באמת, הראל לא מיהר להכיר בינינו. בינתיים אימצתי חתלתול וטיפלתי בו.
יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, שמעתי מישהו לוחש: שלום!
הרמתי עיניים וראיתי בחושך את דמותה של דינה. היא החזיקה תינוקת על הידיים. ילדה, מה את עושה כאן? ומי זאת שאת מחזיקה? אני יודעת שתשפטי אותי, אבל זו הנכדה שלך. פחדתי לספר להראל על ההיריון כי נפרדנו ברע. חזרתי לאמא שלי וילדתי אצלה. אמא שלי נפטרה לפני חודש, ואין לי אף אחד אחר. אז באתי אלייך. ומה את מתכננת לעשות? כנראה אצטרך למסור את הילדה לבית ילדים. אין לי איפה לגור. פשוט רציתי… שאם יקרה לי משהו, תוכלי לראות את הנכדה שלך מדי פעם. אל תהיי שטותניקית. נגדל אותה יחד. בואי אליי הביתה.
כך אספתי את דינה ואת בתה אלי. הילדה הייתה דומה להראל, לא היה לי ספק. דינה עזרה בבית, אני עבדתי והבאתי פרנסה וחיינו יחד לא רע. ואז הראל התקשר וסיפר שהוא בדרך לביקור. לא ידעתי אם יגיע לבד או לא. הבן שלי לא רצה לענות.
כשהראל הגיע, בדיוק האכלתי את התינוקת. או, איזו מתוקה יש לנו כאן? בן, זו הבת שלך. וואו. אני לא בא לבד, אמר הראל, והכניס עריסה לדירה. ומי זה? זה הבן שלי. האמא שלו נפטרה בלידה, ולא יכלתי להשאיר אותו.
דינה יצאה למסדרון והתבוננה בראל דקות ארוכות. הם דיברו לבד כל הערב אני לא התערבתי. אבל הכי חשוב שנה אחרי, הם התחתנו ושני הילדים גדלים בבית מלא ושמח.
כיום הבן שלי בונה בית גדול כדי לעבור מהדירה הצפופה. אגלה לכם בסוד, שממש בקרוב יהיה לי נכד שלישי. איזו שמחה!
