אוריה מושיט לתלמה בקבוק מים. היא תופסת אותו בידיים רועדות ויוצאת מהרכב. הוא מתיישב על מושב הנהג, מפעיל את המנוע ונסע בפתאומיות, משאיר אותה לבד בקצה יער ליד ירושלים.
תלמה מנקה את פניה, מסדרת שיער מתפזז, מסתדרת בבגדים ונעה צעד אחר צעד, בטחונה, לכיוון העיר.
תלמה, שבאתי מן הפריפריה, מנסה להיות ווטרינרית. היא לומדת במכללת ספיר ובסיום השנה האחרונה. הציונים שלה מעידים שהיא רצינית בבחירתה, רוצה לצאת מבית שבו ההורים שותים ועניים, ולשמור על הקשר לבעלי החיים שהיא אוהבת.
בערב אותו, חברותיה לכיתה מזמינות אותה למסיבת חגיגה של סטודנט מצליח. בתחילה היא מסרבת, אך מחליטה לבוא כדי להשתחרר. המסיבה מלאה ברעש, מוזיקה חזקה, דבר שלא אהבה תלמה. רוב הערב היא יושבת במרפסת עם כוס מיץ, מתבוננת באגם.
אוריה מציע לה לנסוע ברכב סביב העיר בערב ולברוח מהקהל הרועש. היא מסכימה, אבל מקבלת מהר מאוד שההצעה הייתה טעות. הוא לובש אותה מחוץ לעיר, מושך אותה למושב האחורי
זיכרונות הנסיעה צפים בבהירות, וכל שריר בגופה כואב. היא לא זוכרת איך חזרה למעון הסטודנטים. היא ננחת בחדר, נופלת על המיטה ומתוכה לבכות על הכרית עד שמחליטה לשקוע בשינה עמוקה, אך מודאגת.
היא מפספסת כמה שיעורים. היא תוהה מה לעשות לפנות למשטרה? אף אחד לא חבש אותה בכלא ובכך היא ראתה את עצמה נוהגת עם גבר זרה בלילה. האם לחפש ניחום אצל האם? ההורים שלה תדירים בין שכרות לשחזור חובות, ולכן תלמה נשארת לבד עם הכאב והבושה.
חודשים עוברים, והיא כמעט משתקמת. היא הולכת לשיעורים, מדברת עם שותפותיה במעון, מנסה לא לחשוב על הלילה ההוא. כמעט מצליחה.
בבוקר אחד היא מתעוררת עם תחושת בחילה חדה, רצה למקלחת. היא מזלילה את זה לארוחה מהירה, אך ההרגשה חוזרת שוב ושוב. בת 17 היא מבינה שמדובר בהריון. כמה שעות אחרי, כשאוחזת בפס קוויד, היא רואה את עצמה חיוורת כמו קיר. היא בהריון
לא רוצה את הילד הזה, לא רוצה אותו. הוא יזכיר לי כל שנייה מה שקרה, שונא אותו, היא חושבת, מנסה לפענח אם זה פחד או דחייה.
הדבר היחיד שהיא רוצה זה להיפטר ממנו, ולכן באותו היום היא נוהגת למרפאת בריאות.
בת, זה לא מסובך, אומרת הרופאה, אבל את חייבת להבין שאני לא רוצה להגיע לתביעה. את קטנה ושום דבר לא יקרה בלי הסכמת ההורים והמשטרה.
בסדר, אחזור עם אימי מחר, משיבה תלמה, יודעת שאימא שלה, אפילו כשהיא מתעוררת, לא תיסע איתה. נותרו שבעה חודשים עד גיל 18 ושישה חודשים עד מועד הלידה המשוער, ולכן היא נאלצת לקבל שהילד יישאר בתוכה.
נמתין, הוא לא צריך אותי. נולד ואלך משם. אחשוב על משהו, היא אומרת לעצמה.
ימים, חודשים חולפים. תלמה מסיימת את הלימודים, מרגישה שהבטן כמעט נעלמת, למרות שזהו החודש החמישי. היא מוצאת עבודה ומושכת דירת שכירות קטנה בפריפריה, ועוזרת לווטרינר. המשימות מתעמקנות ונהיות קשות יותר מיום ליום.
יום אחד, לפני היציאה לעבודה, היא מרגישה כאב חד בבטן ובגב.
זה לא ייתכן, עדיין מוקדם, חושבת, אך הילד ממהר לצאת לחיים.
הכל קורה במהירות, היא לא מצליחה להגיב. תוך כמה שעות היא מחזיקה אותו בחיבוק. הילד מבקש קצת, ואז נרדם כאילו מבין שכל רעש יפריע לאמו.
למרות שהיא ווטרינרית, היא יודעת איך לטפל בעצמה, ולכן איננה מתקשרת למיון. היא שוכבת במיטה והילד מתגלגל בתחתיה בכיסוי פרוותי.
סליחה, אומרת היא אליו, מביטה בעיניו, אינני יכולה.
היא מסירה מהצוואר צמיד שעליו חיבתה סבתי, שאמרה שהוא יגן עליה. היא מניחה אותו על הילד.
הרגשה של דחייה חודרת, אך היא לא מתכננת לחזור.
תלמה עוטפת אותו חזק יותר, לוקחת עגלה וקונה סל במרכול, שם מניחה אותו ועוזבת ללא מבט לאחור.
היא חוזרת הביתה, אורזת חפצים, ויוצאת לתחנת הרכבת. שעה אחר כך היא יושבת ברכבת שעושה פנייה לכל מקום. היא באה לברוח מהזכרונות, למקום חדש, לחיים חדשים שבהם הלילה הזה לא יפגע בה.
עשרה שנים לאחר מכן.
תלמה הגיעה לכל חלומה, כמעט. היא נשואה מזה שש שנים, פתחה מרפאת וטרינרייה משלה. הכל נראה מושלם, חוץ מדבר אחד: למרות כל הבדיקות והטיפולים, היא לא מצליחה להביא לבעלה ילד.
זאת קארמה, היא חושבת, גורלה מעניש אותי על טעויות העבר.
יום אחד, כשחוזרת הביתה, היא רואה את בעלה במטבח, פניו כועסות.
מי אתה, למה אתה מראה ככה? שואלת היא.
יש לי דבר לספר, היה צריך להגיד לך קודם. אבל עכשיו
אל תתעלם עוד, זה מפחיד אותי.
יש לי אישה אחרת.
אה, הבנתי, לוחשת תלמה ונופלת על הכיסא.
זה לא הכל.
מה עוד? היא מנסה לשמור על הקול.
אני עוזב אליה, והיא בהריון.
טוב, לך. אתה תמיד היה ישר, אומרת תלמה בפנים, חושבת שזה מגיע לו.
בזמן שהוא אורז, היא חושבת שהגורל עונש אותה על העבר, שלא יכלה ללדת שוב, והעונש הוא שלא יכלה להיות אם אחרי שדחפה את ההזדמנות הזאת.
בעלה, שמאבד את תקוותיו, עוזב. הכאב גדול, אבל היא יודעת שיכולה לדאוג לעצמה. מה היה עם הילד שנשאר בעגלה של הסופר? לבד, ללא מגן…
הדלת נסגרת, הוא יוצא.
ד”ר אלמוג, יש לך פגישה ב9:00, אומרת מזכירת המרפאה, בתור עוזרת.
תודה, מרית, אני מתלבשת, יהיה מוכן, משיבה תלמה.
דקות ספורות לאחר, היא נכנסת לחדר מרוחק ואורח, מחזיק חתול. לידו ילד מחזיק בחיית המחמד המפוחדת.
עכשיו, טומי, נרפא, נכון, אבא?
גרשון, נביא אותו לרופא ואז נברר, אני אלי, והלקוח שלנו.
תלמה לוקחת את החתול ומתחילה בחינה.
החתול הזה חלק מהמשפחה שלנו, אשתי אספה אותו מרחוב, מאז שהיא הלכה, גרשון לא משאיר אותו לבד. הוא אינו רוצה לצאת, לשחק, נראה עייף, אולי מבוגר מדי, אבל אנא עזרו.
בטח, מתחילה תלמה, וכאשר החתול בורח, רץ סביב החדר וצועק.
הוא עושה כמה מעגלים, נשען תחת השולחן ומזעיק, כשמתקרבת אליו, הוא משמיע שריקה.
אשמח לעשות זאת, הוא לא יפגע בי, נכון? מציע הילד, קופץ תחת השולחן ומחזיר אותו לחיבוק.
באותו רגע נופל מהחולצה צמיד. הוא הצלב שהשאירה לנהרב, אותו צלב שהניחה לילד.
אהה! גרשון, הילד בריא. הוא רץ כאן.
כן, אבא, זה טוב, נכון?
תלמה שומעת את השיחה, והחשיבה חוזרת: “זה לא יכול להיות”.
גרשון, הישאר במקבלה עם מרינה, ואני אספר לאביך איך לשמור על פעילות טומי ולמנוע עצלות. מרינה, תדאגי, אומרת היא.
כאשר כולם יוצאים, היא פונה אל הגבר, אך לא מוצאת מילים להתחיל.
אתם יודעים, לפני שנים לא, לא כך.
ד”ר אלמוג, הכל בסדר? את נראית חיוורת, אומר לו האיש, ניגש אליה.
אני בסדר, והוא גם, אני מבינה עכשיו.
כן, טומי בריא, זה ברור. רק האכלנו אותו וה…
אלוהים, אני לא מדברת על החתול. מאיפה גרשון קיבל את הצלב?
מה? סליחה, למה זה מעניין אותך?
תלמה, בלי לדעת למה, מתחילה לספר לו על האירוע שהתרחש לפני שנים, על הפורץ, על ההורים המתקשים, על ההריון. היא לא משאירה דבר מאחורי.
הוא מקשיב בדממה. אחרי שדיברה, הוא נותר שקט, מביט אל מחוץ לחלון. עשר דקות של שתיקה.
אנחנו עם ורוניקה כבר שש שנים נישואים, ואין לנו ילדים, אומר, הרופאים אומרים שאין תקווה, נרכוש ילד ממוסד. באותו היום הלכנו למקלט ופגשנו את גרשון, שלוש שנים, היה שמח מאוד. האהבה מיידית. הוא היה ילד מדהים, הכי טוב. אתמול נפלתי, וכעת, הוא גם שלכם.
אל תחשבו שאני מתכוונת לתבוע, עשיתי את בחירתי. הוא היה חטא רע, והיום אני מתחרטת, אבל לא רוצה לשבור לו את החיים. לא ציפיתי שאראה אותו שוב, לא חשבתי שאהיה קשורה אליו. הוא ילד נפלא, אך הוא כבר לא בן שלי.
בחלל החדר נוצר שקט. מצחוק גרשון שנשמע מהדלת, דמעות זולגות מעיני תלמה.
אני מבינה שלא תוכל להמשיך כאילו לא קרה, ואני גם לא יכולה. אפשר לא להגיד לו, אבל תמיד תוכל לבוא ולפגוש אותו, אם תרצה.
אפשר?
בטח, גרשון יהיה שמח אם תקבל רופא אישי. בואי מתי שרצית.
מחר? היא מהרהרת, ואז מוסיפה, מביטה בו עם תודה, איבדתי הרבה זמן, צריך לפצות.
שנתיים חולפות.
היום גרשון מציג את טומי לאחות הקטנה, ותלמה עם אלי צופים באושר של ילדיהם.
