יאיר, אתה שומע את עצמך? מה, עכשיו אני אמורה להסתובב עם בטן בגיל ארבעים כדי לתקן טעויות של הנעורים שלך?
ולמה שדווקא אני אשלם על זה שלך היה עדיף לבלות במוסך מאשר עם הבן שלך? רונית הסתכלה עליו בפליאה מוחלטת.
רוני, די כבר! יאיר ניסה להפעיל לחץ פעם פשוט לא הייתי בסדר, לא הבנתי, לא הערכתי מה שהיה לי. היום כבר מאוחר, עומר אפילו לא רואה בי אבא!
ומה, הוא טועה? רונית חייכה חיוך מריר שבע עשרה שנה הוא חי לא עם אבא אלא עם שותף לדירה. מה חשבת, שאפשר להדליק ולכבות ילד כמו טלוויזיה, רק כשבא לך לשחק באבא?
הפנים של יאיר התקדרו, ניצוץ הברוגז הופיע בעיניו, בדיוק כמו תמיד כשדיברו איתו על מה שקשור להורות.
רוני, עזבי אותך, זה מים מתחת לגשר. תני לי עוד הזדמנות לפחות הוא המשיך להתעקש.
מה, כדי שתשתעשע ותעזוב ואותי תשאירי להתמודד לבד, ועוד ילד יגדל בלי אבא? רונית שילבה ידיים תודה, אחד הספיק לי. לא, יאיר, זה בכלל לא על הפרק.
הפנים של יאיר התעוותו במין תערובת של עלבון וכעס. הוא לא מצא מענה, נאנח בקול והתרכז בטלפון.
הוויכוח נרגע. לפחות זמנית. אבל הבעיה לא נעלמה לשום מקום. השיחה השאירה לרונית טעם מר בלב, וזה לא רק בגלל הדרישות התמוהות של בעלה היה לה עצוב בשביל עומר.
…רונית הייתה בת עשרים ושלוש כאשר עומר נולד. היא עוד זוכרת איך עמדה מחוץ לבית החולים, עייפה ומאושרת, עם התינוק הקטן הזה עטוף בשמיכה לבנה.
יאיר היה לידה כל הזמן, מאושר בטירוף, מסדר את השמיכה, מנשק לה במצח, לפעמים מרים את עומר בזהירות כאילו הוא איזה נס.
כל כולו שלי! אפילו הגומה בסנטר הוא היה אומר בעיניים נוצצות אני אבא, רוני!
רק עכשיו אני באמת מבינה אמרה רונית אני אעשה הכול בשבילו, ואתה תראה, נלך לטייל, אעטוף אותו, אלמד אותו לשחק כדורגל… אני אהיה האמא הכי טובה בעולם!
ובאותם רגעים, רונית באמת האמינה שיהיו משפחה מושלמת, מלאה בחום, אהבה, ושמחות משותפות.
אבל המציאות? הרבה פחות נוצצת…
…אמצע הלילה, רונית הולכת מצד לצד בסלון, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, מנסה להרגיע את עומר שצורח מכאבי בטן וכבר הלילה השלישי שזה קורה. יאיר מתהפך במיטה, מכסה את הראש.
אפשר שקט? יש לי מחר עבודה!
ברגעים כאלה לא הייתה לרונית ברירה אלא לעבור עם עומר לסלון, לבכות בשקט בזמן שהוא צועק יותר חזק, ולנדנד אותו עוד שעות ארוכות, רק כדי לתת ליאיר לישון.
בסופי שבוע, מותשת לגמרי, היא ביקשה בעדינות:
יאיר, אולי תצא איתו החוצה רק לשעתיים? אני כבר מתה לישון…
רוני, אולי אח”כ? יש לי עכשיו דברים, דיברתי עם החבר’ה, מביאים לי איזה רכב למוסך.
אבל אני כבר לא עומדת בזה…
רונית, את חזקה! תסתדרי. אחר כך אני אעזור.
הדלת נסגרה, משאירה אותה לבד עם “הכוח” שלה ועוד שגרה שוחקת שמצטברת לה ללב.
עומר גדל, ורונית ניסתה כמה שיותר ליצור חיבור בינו לבין יאיר “קח אותו, תשתעשע איתו קצת” ביקשה, דוחפת ליאיר את הילד הקטן בעל הלחיים הורדרדות. יאיר החזיק אותו כאילו מדובר בחומר מסוכן, מרפרף עליו מבט, אבל לא באמת נמצא שם. דקה וחצי, והילד חזרה על השטיח, יאיר כבר חזרה מרוכז במשחק בטלוויזיה.
הגיע גיל חמש, עומר יושב על השטיח, בונה מגדל, יאיר עובר לידו. עומר אפילו לא מסתכל עליו. רגיל. אבא שלו כמעט ולא נמצא אליו.
יאיר, בסדר, לא היה אדם רע. עבד, דאג להביא כסף, אפילו עזר בגיהוץ מדי פעם.
אבל הילדות של עומר התפספסה לו לגמרי. אז למה להיות מופתע שעומר, שכבר נהיה נער, לא מרגיש כל קשר?
עומר, איך הולך בבית ספר? ניסה יאיר לשבור פעם שיחה.
אה… בסדר, אבא עונה עומר בהתבלבלות.
עם הציונים הכל טוב? לא ויתר יאיר אני פה אם אתה צריך עזרה, תקבל ממני עצה או שתיים. לימודים זה חשוב, לא רוצה שהבן שלי יסתובב ברחוב כל היום.
תודה, אבא, הכל טוב עומר נמלט לחדר בשנייה שניתן.
עומר, מה דעתך שנלך לדוג דגים בשבת? יאיר המשיך לקרוא לו מהסלון.
עומר כבר לא ענה. רק רונית ידעה שבאותו ערב יש מסיבה בבית ספר, שהוא רצה להזמין לשם מישהי שהוא אוהב והיא סירבה לו. והיא גם יודעת שלמקרה הזה דייג בכלל לא מעניין אותו.
ברור שיאיר איחר את הרכבת. עומר כבר מזמן לא הילד הקטן שחיכה למילה טובה מאבא. הילדות שיאיר רצה לתקן נגמרה ממזמן.
אז פתאום יאיר רוצה “טיוטה חדשה” עוד ילד. ורונית? היא זכרה כל לילה לבן, ולא הסכימה לשום גילגול נוסף.
זה לא לקח זמן עד שכל המשפחה שמעה על זה.
רונית, אני יודעת הכל, יאיר דיבר איתי אמא שלה דחקה בה תשקלי שוב לעשות עוד אחד. יאיר התבגר, הוא מבטיח, תני לו צ’אנס. זה אושר אמיתי לגדל שוב ילד.
החמות גם התערבה.
רונית, אם לא תסכימי, את עלולה להפסיד אותו היא אמרה גבר צריך להרגיש שהוא אבא. ואם לא איתך יעשה עם מישהי אחרת. את גם תרוויחי. הראשון תיכף עף מהקן, השני ישמור לכם על הזוגיות וידאג לכם לעתיד.
זה כאב פי שתיים מרק תשובה של בעלה. כאילו היא והגוף שלה הפכו לנכס בבית המכירות.
כולם ראו בה רק אמא, רק אישה בצד, ולא אישה עייפה שכבר יודעת היטב לאן זה הולך.
ואז, כשכבר לא היה לה כוח, עלה לה רעיון מטורף. היא מצאה בארון קופסה עם דברים ישנים של עומר והוציאה משם טמגוצ’י זוכרים? חיית מחמד דיגיטלית שצריך להאכיל, לשחק איתה, לטפל בה ולנקות אחריה. נתנה ליאיר את הביצה הקטנה הזו.
מה זה? יאיר שאל מבולבל.
זה המבחן שלך אמרה רונית נסה להיות אחראי אפילו על משהו דיגיטלי. צריך להאכיל אותו כל כמה שעות, לטפל בו.
כמו תינוק, רק שכל מה שדורש זה ללחוץ על כפתור. תטפל טוב, הוא ימשיך לצפצף. אם עוד שנה היצור הזה חי אולי אאמין שבאמת התבגרת.
יאיר צחק, חשב שזו בדיחה. כשראה את הפנים הרציניות שלה התעצב.
את רצינית? ילדה אמיתית זה לא טמגוצ’י.
תתחיל לפחות בזה. אם לא תעמוד בזה אז מה ילדה אמיתית?
הוא חייך, חשב שזה אישי קטן. שם בכיס. שלושה ימים הוא קם בלילה להאכיל את החיה הדיגיטלית. ביום החמישי כבר התעצבן, אבל ניסה להחזיק מעמד. אחרי שבוע התלונן שהוא לא תפקד בעבודה בגלל חוסר שינה.
ביום השמיני, חזר, השליך את הטמגוצ’י על השיש. מסך עם איקס שחור. לא שרדה החיה.
שכחתי להאכיל, היה לי לחץ בעבודה יאיר אמר וזהו.
ומהרגע ההוא, הוויכוחים לא נפסקו אבל נעשו פחות סוערים. אווירה של פגיעות וציניות נשארה, אבל לפחות יאיר לא לחץ יותר מידי.
אחרי שלוש שנים, החיים בעצמם סידרו את התמונה. עומר כבר היה סטודנט, הביא הביתה את החברה שלו, ועדכן שאוטוטו הם יהפכו להורים.
יאיר פתאום חזר להתרגש, הפעם כ”סבא” קנה עגלה ביוקר, הביא בגדי תינוקות שלא במידה, צעצועים עם חלקים מסוכנים, נשבע שיהיה הסבא הכי טוב שיש, בטיולים, בשמירה, מה לא.
רונית, הפעם, הסתכלה מהצד בספקנות בריאה.
נכדו נולד והסיפור חזר על עצמו. שבועיים יאיר התלהב, צילם, החזיק, שיחק. אחרי שההתלהבות הראשונית עברה? כבר היה עסוק בעניינים דחופים טלפון מהעבודה, פגישה, אמא שלו.
לרוב, הנכד ראה את הסבא בפגישות מסודרות בסופי השבוע.
רונית הייתה שם, ראתה את זה קורה, את עומר, את בת הזוג העייפה שלו והבינה: צדקה. עומר גדל לגבר רגיש, שתומך בבית. ויאיר? נשאר מה שתמיד היה כזה שאוהב את הרעיון של הורות, לא את המשמעות.
מה דעתכם? הייתם נוהגים אחרת? אשמח לשמוע בתגובות, וגם לייק קטן תמיד משמח.
