תקשיבי, את לא מבינה מה קרה נפרדנו! כן, נפרדתי מנועה, זה אמיתי. אני רואה בעיניים שלך שאת בשוק, בדיוק כמו שאני הייתי. כל הבעת פנים שלך כאילו צועקת: “אתה בטוח? דווקא בזוגיות שלכם קיבלתי השראה! זה בדיוק מה שאני תמיד חלמתי עליו”.
אז עדי, תביני זה קרה, וזה לא סיפור קטן. ישבתי אצלי בסלון, בחוץ הגשם התזזי חבט בחלון תחושה כזו שמרגישה רק בינואר בתל אביב, שהעולם קצת חג סביב עצמו ואפור. אני מרגיש ריקנות, מבין? חמש שנות זוגיות, והכול נמחק במהירות; פעם הייתה לי בבית פינה שתמיד היה בה חיבוק ונשיקה ומבט כזה שמלא בהבטחות. עכשיו, הכל פתאום ריק.
“מה קרה בכלל?” את שואלת, מתקרבת אליי עוד יותר. “נועה הרי חיכתה לך חצי שנה כשעבדת בפרויקט החוצה בעיר? היתה לך נאמנה, לא דיברה אפילו עם גברים אחרים”
עדי, מאיפה המידע הזה? אני גיחכתי, כי בסוף היא גרה בכלל באשדוד. אבל עדי לא נעלבה, והיא השיבה בסבבה שלה, קצת בחיוך: “יש לי חברות שמכירות אותה, מה את חושב? היא שינתה לגמרי את המראה שלה עשתה תספורת חדשה, החלה להתאמן, החליפה חצי ארון. כל זה בזמן שלא היית ניסתה להשתפר למענך, היא באמת השקיעה”.
פה התפוצץ לי הפיוז, נשבע הכול התחיל מהשדרוג הזה. תחשבי, עד שטלפון כבר לא מסך טקסטיל, אני קופץ להביא מהר את הסמארטפון מהכניסה, מחפש את התמונה החדשה שבה היא שולחת תמונה עם השינוי: שיער שהיה פעם בלונדיני טבעי עד האמצע הגב, נהיה קצוץ, לבן-פלטינה מדהים, כמעט זוהר כמו נורה. שפתיים מנופחות, איזה קוסמטיקאית הגזימה שם לחלוטין, אפילו חזה היא הגדילה בכמה מספרים ואני בכלל תמיד אמרתי שאני אוהב טבעי, שלא תשנה כלום.
ואז, עשר קילו ירדו לה מהגוף, אבל לא בכיוון טוב הרזון הזה לא מחמיא, היא פשוט נהייתה שברירית. קשתות עצמות, עיניים שקועות, כל העור נהיה לבן מדי, מתוח מדי על הפנים. ראו עליה תשישות, כאילו לא ישנה כבר לילות. הכול לא אמיתי, כבר לא היא.
ואת הרי זוכרת איך נועה נראתה קודם, נכון? סטייל הכי תמים, בובה כזו של פעם, כל כך מיוחדת. הייתי בטוח שהיא מאושרת מה שהיא. אבל הפחד שלה… הוא שהוביל לכל זה. בשביל לרצות אותי. כל החברות שלה גרמו לה להאמין שהיא חייבת להשתנות, אחרת אשאיר אותה.
חשבתי בהתחלה לשים יד על עצמך, לדבר איתה. אבל אחרי כל כך הרבה הכחשות וסירובי וידאו־צ’ט, כבר ידעתי שמשהו קורה, הלב שלי דפק חזק כל פעם ששמעתי “אני מכינה לך הפתעה, תחכה קצת ותראה”. אפילו שלחתי חבר משותף לבדוק בעדינות, שיעיף מבט.
הוא התקשר כמה ימים אחרי: “ברור שהיא מתכננת משהו, אבל זה לא מה שתאהב. אין לה אף אחד, תמיד מדברת עליך, מחכה שתבוא”.
כשחזרתי לארץ, הלכתי ישר לטרמינל 3 בנתב”ג, כל הדרך הלב שלי עף למעלה. דימיינתי איך ברגע שהיא תראה אותי, נקפוץ יחד לאוטו, נשתה תה עם נענע בסלון ונספר בדיחות מהחודשים שחיינו בנפרד. בדימיון שלי הייתה הפי־אנד.
המציאות חבטה בי ישר לפנים היא עמדה בכניסה לאולם קבלה, נועה, אבל ממש לא אותה נועה שזכרתי. הסתכלתי עליה ילדה אחרת. קצרצרה, בולטת, כמעט מלאכותית.
“זה רק אני”, היא אמרה בחיוך מנסה, אבל משהו בהסס בה, כאילו מנסה להחזיר אותי באיזה תנועה. הסברתי לה, שלא מצליח לחזור להרגשה של פעם: “השתנית לגמרי, נועה. איפה הילדה שלי?”.
היא עוד ניסתה להחזיק פאסון, “עכשיו אתה לא תתבייש ללכת לידי ברחוב אני נראית טוב, לא? מעודכנת!”
כל מיני חברות שלה מסביב מלחששות, דוחפות את עצמן לתמונה: “נו תגיד תודה, כולם רוצים לצאת איתה עכשיו! היא קיבלה רק מחמאות מאז השינוי”. אחת אפילו העירה, “מספיק להתלונן, את כל זה היא עשתה למענך, שים לב”. אבל אני, נשבע, רק רציתי לשאול למה לא לעצור רגע לשאול אותי? הרי על הכול תמיד התייעצנו.
וזהו, כבר לא הצלחתי להסתיר. אמרתי לה שהיום אני בכלל לא מזהה אותה; שכל החלום שלי להציע לה טבעת נעלם. זה היה אמור לקרות עכשיו באמת תכננתי, היה לי אפילו טבעת מוכנה, וקיוויתי ליום הכי חשוב שלנו.
היא התחילה לבכות, להיאחז במילים “לא רציתי שזה יקרה רק חשבתי שזה מה שיעשה אותך מאושר”. ואני כבר התרחקתי, בקושי מסוגל להישאר שם.
בדרך הביתה רק חשבתי על כל הדרך הזו שפספסנו; שתמיד החמאתי לה, תמיד הרגשתי שהיא מיוחדת בדיוק כמו שהיא. למה ככה? למה תמיד הרגשתי שהיא מוותרת על עצמה רק בשבילי? כל הלילה חשבתי אולי אני טועה שאולי עוד הייתי צריך לנסות להבין אותה, לחבק, להאמין שיש עוד דרך אחרת.
בסוף ישבתי בסלון, דמעות עולות בלי בושה, ואת יושבת לידי, רק שותקת, מחזיקה לי את היד חזק. אני שואל אותך: כל הנשים חייבות לשנות את עצמן? מה לא מספיק טוב אצלכן כפי שאתן? הרי כל כך אהבתי אותה, על כל השלמות והחסרונות שלה אבל החברות הביאו את החרדות שלה לקצה, אולי אפילו בכוונה. את שותקת, אבל מבינה אותי, כי לפעמים פשוט צריך שמישהו יקשיב.
בסוף, את שואלת: “מה עכשיו? אולי תנסו לדבר מחדש, לפתוח את הכול?”. אולי. אולי את צודקת, אולי צריך עוד רגע להתבשל, לא למהר לחסום הכול. אבל עכשיו אני חייב לנשום, לעכל את כל מה שהיה אולי בסוף נוכל לחזור, לשתף, לחבק מחדש מי יודע. לפעמים, בפנים, אני עדיין שומע את הצחוק שלה מהטיול בפארק, איך היא משכה לי באוזניים כשהיה קר. אולי זו רק תקווה, אבל עד שהגשם יפסיק ומעט שמש תחזור, אני אשב, אחכה, ואירגע מהרעש שרץ לי בלב.
