יוכבד שכבה פרקדן על הספה בסלון דירתה בתל אביב ודמעות מלוחות צרבו את לחייה. לפני חודשיים, בעלה, גבריאל, סיפר לה ששירת בליבו. יש לו מישהי אחרת והיא בהריון.
יוכי, סלחי לי, אבל עברו שנתיים ואצלנו אין ילדים. לא האמנתי שזה יקרה לי מלמל גבריאל, קולות מפוזרים בעברית עייפה ואז… טוב, היא… היא בהריון…
המאהבת שלך, לחשה יוכבד, נשימתה כבדה.
תקראי לזה איך שתרצי. תוך כמה חודשים יהיה לי ילד. אני מצטער.
יוכבד לא נכנסה איתו לחשבונות, לא בדקה מדוע גבריאל המתין עד לסף הלידה ולערב ראש השנה כדי ללכת. כל שנשאר היו כוחות מתפזרים ודמעות נוספות, והיא, אפילו לא מחליפה את הבגדים מהערב הקודם, שוכבת חסרת תנועה ומביטה בתקרה, אור יפואי מקרקש מבעד לחלון.
ברגעים האלה, צפה בה זיכרון ישן, תמונת שנה חדשה מהילדות ברמת גן. יוכבד, אז תלמידת כיתה ה’, פזלה עם חברותיה לבית יד שנייה ברחוב ביאליק. הן תמיד נכנסו לשם חנות הפלאות הזו שהכילה תיבות ואביזרים מן העולם שמעבר. הבגדים והנעליים לא עניינו אותן; אבל חפצי הנוי, הצעצועים והתכשיטים, הפנטו את יוכבד.
באותו יום ראתה את התיבה שהייתה כחולה כים התיכון ומעוטרת בזהב בציורים זערוריים. יוכי לא יכלה להוריד ממנה את העיניים. כאשר המוכר פתח את התיבה ומתוכה ניגנה מנגינה מכושפת, ומהקטיפה הכחולה הציצה רקדנית לבושה טול לבן, יוכבד עצרה נשימתה העולם כולו נשימת דומייה. המוכר אף גילה מגירה נסתרת בתיבה שם, כך אמר, אפשר לשים תכשיטים.
חברותיה איילה ורותם עמדו לצד יוכבד בהתפעלות.
וואי! מהמם! פלטה איילה.
כמה זה עולה? שאלה רותם בסקרנות.
המוכר השיב בחיוך: חמישה שקלים.
“חמישה שקלים?” חשבה יוכבד. עושר בל יתואר! הרי בימים ההם, אמא נתנה לה לבית־הספר לכל היותר חמישים אגורות, וזה הספיק לארוחת עשר. אם רצתה להגיד שהולכת לסרט, קיבלה שקל אבל חמישה? אבא בטיול עבודה, יחזור רק בשבוע הבא. הוא היה קונה לה תיבה כזו; אמא, לעומת זאת…
כבר שמעה יוכי את קולה הצורם של אמא: “מה פתאום תיבה עם רקדנית? למה לי לשלם חמישה שקלים? אני מביאה לך אוכל לשבוע שלם, קונה עוף ומכינה קציצות!”
אז לא ביקשה מאמא. המתינה, ספרה ימים עד לשוב אבא.
כל יום עברה ליד החנות, המתבוננת ומתגעגעת. המוכר, אדם טוב־לב, היה מחייך ומסובב עבורה את התיבה הרקדנית רוקדת מחדש, המוזיקה מרפאה מעט את הדבר הדואב שלא ידעה איך לקרוא לו. יוכבד הבחינה בעקב אצבע קלוש על הזהב, שבר קטן בזווית, ורגל חסרה לנעל הרקדנית ולכלוך זעיר על השמלה אבל היופי שבתיבה גבר על הפגמים.
כאשר שב אביה, הלכה עימו יד ביד לחנות. “נמכר”, התנצל המוכר בעצב. “רק הבוקר. כמעט הספקת.”
דמעות התפרצו מעיניה של יוכי ללא בושה. אבא עטף אותה בחיבוק מגושם: יוכי, בואי קחי עוגה טריקולד כמו שאת אוהבת, עם פטריות שוקולד! הם הלכו, החיוך של אבא כמו צל חולף, והלב של יוכבד מתכווץ. העוגה הייתה טעימה אבל התיבה הייתה חסרה.
למחרת, הביאה רותם לבית הספר את התיבה המרנינה שלה אותה אחת! מלאת גאווה, היא הבעירה את תשומת לב כל הכיתה. “סבתא שלי באה מהקיבוץ לחגוג אצלנו את ראש השנה, הלכנו יחד לחנות, וכל השבוע רציתי אותה”, אמרה.
“אבל גם אני רציתי אותה”, מלמלה איילה.
יוכבד לא יכלה עוד. היא פרצה בבכי.
יוכי, למה את בוכה? שאל יונתן פרץ, חבר מתמיד וחשאי.
“כלום”, ירתה יוכבד, נדחקה החוצה ודחפה אותו בכתף. כולם ידעו שיונתן מאוהב ביוכבד; היא מעולם לא טרחה להבחין, בעצמה רק כאב.
יוכבד עמדה כשמצחה צמוד לחלון הכיתה, גלי קור מקפיאים במצחה.
“יוכי, אני אשיג לך תיבה דומה”, לחש מאחור יונתן.
“איפה תמצא? זה תיבה מחו”ל כתוב שם למטה MADE IN DDR, איך תמצא? אתה טיפש”, נעצה בו יוכבד וברחה מיד.
אז אסע לשם, ענה יונתן, עקשן כפגר עז במדבר יהודה. מכאן והלאה, הפכו לחברים טובים. תחילה כילדים; בכיתה ח’, אפילו צלח יונתן לנשוק לה לראשונה, והיא לא אמרה מילה. מאז השניים כבר בוגרים בנשיקות וחיבוקים.
בסוף י”ב גויס יונתן ליחידות מג”ב, בדרכו דווקא לגרמניה המתוארת אי שם. שלח ליוכבד מכתבים מצחיקים, מבטיח שעדיין מחפש לה תיבה כחולה טרם מצא.
אבל יוכבד לא חיכתה. שישה חודשים לפני השחרור פגשה את גבריאל. הוא ריגש אותה בשיר שחיבר לה על המקום, מול קהל, עם גיטרה ב”פיליוק”, והלב שלה נפל. אחרי חודשיים חתונה.
כשיונתן חזר מהצבא ולמד שיוכגד נישאה, הפליג לאנייה נורבגית נשאר רחוק, כמעט נשכח.
יוכבד מיתמרת באטיות מהספה, בוחשת כפית בקפה משומש. בימים הכחולים שלה, שוב התגנבה מחשבת יונתן שמא היא מתגעגעת יותר לחבר שלא נולד מאשר לבעל שנטש אותה. איפה הוא? האם נשוי? היא לא יודעת.
31 בדצמבר, ערב ראש השנה האזרחית. יוכבד מביטה בלוח השנה, כל החברות חוגגות עם משפחה. לה לא נעים לחתור אל ביתן.
היא פוסעת לשוק הכרמל, אוספת ירקות ובורקסים משוקולד, קונה מצרכים לנסות להמתיק את הלילה. כשהיא נכנסת לבניין, יוצא מולה אדם בתחפושת סבא חורף, כמו חלום מהופך.
למה את בוכה, בתי? קולו נלקח מהצגות חנוכה. הרי חג עכשיו! קחי זה לך והוא פורש אליה קופסה עטופה. לפני שיכלה להשיב תודה, חלף ונטמע בצל המסדרון.
הקופסה כבדה במפתיע. יוכבד נכנסת למטבח, פותחת בתשומת לב.
התיבה לפניה חדשה, כחולה־תכלת מוזהבת, נגינה חלומית ממלאה את החדר. רקדנית לבנה מרחפת אל פני השטח, רגליה שלמות.
בתא הנסתר טבעת נישואין מבריקה.
יוכי רצה לחלון. בחוץ, דמות סבא חורף זזה בין הצללים. יוכי, בנעלי בית, דוהרת למטה. בכניסה לעצמה, היא פוגשת את האיש, הפעם בלי מסכה, עיניו מאירות.
בתוך החיבוק חורפי, היא לוחשת:
טיפש! בסוף הצלחת למצוא אותה.
בטח! יונתן עונה, זר של תקווה בעיניו. מצאתי בגרמניה, כמו שהבטחתי לך.
