אבא, בוא תראה, מחזה כזה עוד לא ראית. בנימין הביא את משפחתו הביתה…
בנימין היה בצבעים שמזכירים את “המרקיז”: גבו נצנץ בגוון כחול כהה, אותו גוון היה על אוזניו וזנבו, אך החזה, הפפיון, הלחיים, “גרביים” עדינות על הרגליים, הבטן, קצה הזנב והמשולש הלבן במצח היו זוהרים בצורה בולטת. כל אלו, יחד עם הגמישות הטבעית של חתולים, יצרו תחושה של “אלגנטי כמו פסנתר כנף”. עיניו של בנימין היו ירוקות, עמוקות ומלאות מחשבהמבטים שכל חתול המנגן ליל serenada לילה מתחת לחלון היה מתגאה בהם.
החתול ניחן באדיבות יוצאת דופן. הוא לא קפץ על שולחנות, לא פגם בריהוט עם ציפורניו, ולא ניסה לגלגל חפצים מהקומודה, כפי שנהג לעשות ישעיהו ניוטון. איך היה בתור גור, אפשר רק לנחש: אולי טיפס על וילונות, הפיל עצי חג ואולי שיחק עם צעצועים. אלינו הגיע כבר בוגר, בעל אופי מגובש, חתול שלם. קודם לכן חי בכלל לא בדירה רגילה.
לפני שבא אלינו, בנימין התגורר במחסן דייגים בצד השני של הירקון. אך יום אחד החלה שם התעניינות מחודשת: מנהל המחסן החדש היה אוהב כלבים בתשוקה, ושונא חתולים באותה מידהגורלו של בנימין נחרץ. אותו הביא אלינו גיסי, שעבד שם כרתך.
אחרת יללו של המנהל יטרפו אותו. תוכל למצוא לו מקום? ביקש כמעט בתחינה.
קיבלנו אותו בהסכמה. בנימין, כמו אביר צעיר, מיד החל לעסוק ב”שיפור גנטי של חתולים” בסביבה.
אל תבקרו אותי עכשיו על ענייני “שוטטות” ועל הסכנות הכרוכות בכךסוף שנות ה-80, לא תל אביב אלא פתחת השרון, אז לא ידעו על וטרינריה לחתולים ובטח לא על סירוס. עם וטרינר מקומי, שבקושי מתפקד מחמת שתייה, מי שקיווה לשיחה תמימה היה נתקל במבט מוזר או התעלמות.
ואף על פי שבנימין יצא פעמים רבות למסעות “לבו”, אף אחת מן החתולות לא הפכה לקרובה אליו ממש. הוא היה אדיש לכולן. כך נמשך עד אשר הגיעה… תמר.
אותו יום שבתי הביתה אחרי תורנות לילה במוסד, התקלחתי ונרדמתי עמוק. לקראת הצהריים, בתי, שרית, העירה אותי ברכות כשחזרה מבית-הספר.
אבא, תתעורר, זה משהו שלא תפספס. בנימין הביא משפחה…
גררתי עצמי למסדרון, פניתי אל המטבח ועצרתי כך פתאום: בנימין ישב שם בפוזת חתול רצינית: הגב קמור, הרגליים מקופלות תחתיו, הזנב מקיף את כפותיו, האוזניים והשפם מופנים קדימה…
ומולו, שלושה גורים התרוצצו על הרצפה. המראה שלהם זעק את מספרם: גב כהה, גרביים לבנים, פפיון על החזה, קצות זנבות שחורים עם כתם בהיר. עוד כמה צעדים, ומתאר נוסף נחשף ששווה רגע נוסף של שוק.
מן הקערה של בנימיןולא סתם אכלה, אלא אכלה בתאווה, חושפת סכנה, דג עם קוסקוסחתולה רזה ומיוסרת בצבע “טאבי”: מפוספסת אפורה, עם אוזניים מגועלות ומבט מהוסס.
כאשר הרימה ראשה והביטה בי, נחרדתי לחלוטין: היה לה רק עין אחת.
רק לגשת לדלת, אמרה שרית כאילו מתנצלת, והם כולם יחד על השטיחבנימין בראש. רציתי לגרש, אבל שמתי לב ש… יש לה בעיה בעין.
עשית נכון שהכנסת אותם! עניתי מיד.
ניסיתי לגשת בעדינות לחתולה, אך היא מיד נרתעה, התכווצה ושרקה. היה ברור שהיא איבדה אמון באדם מזמן. מן הסתם, היא לא זכתה לפגוש אנשים טובים כמו שבנימין פגש אותנו. חששנו מה יקרה אם יפגשו כלבים מקומייםקשה לדמיין מה קרה שם. והעין האחת שלהסימן לעבר קשה.
בסוף השארנו את כל המשפחה אצלנו. וכאן הפתעה: החתול הפך ביתי למופת! אם קודם היה מסתבך בקרבות חצר על לב חתולות אחרות, מעתה נלחם רק על טריטוריהלא על לבבות. חבול ופרוע אחרי קרבות, תמיד חזר הביתה, אל חברתו החדשה תמר.
בערבים, התמקמו יחד בתיבת קרטון גדולה מתחת לשולחן המטבח. שם בנימין, ברוגע ובדאגה מופגנת, טיפל בתמר, ליקק בשקידה את אזור העין הפגועה.
במאמצים, הצלחנו לגרום לווטרינר המקומילא בלי קשיים: היה צריך לתפוס בצוואר החלוק ולשחד בבקבוק ערק, וזה לא פשוט עם “חוק יבש”לטפל בתמר.
את הגורים מסרנו בהצלחה. גברים מהמחסן, כשידעו שמדובר בצאצאי בנימין, חטפו אותם כאילו היו גורי חתול גזעיים, והיתר חיכו בתור, מתוך תקווה שתמר תלד שוב.
כך התגלגלו הדברים: תמר ילדה פעמיים נוספים, ואז פתאום יצאה למסע ולא חזרה. ולא, נאמנות לא היתה תכונה שלהאת זה כבר הבנו.
חיפשנו ימים: קראנו בקול מתחת לחלון, בדקנו חצרות, נכנסנו לסככות ועברנו בין שיחי רותם על גבעת חול קרוב לבית. החיפושים העלו חרס. מזל שהגורים האחרונים, שדמו לבנימין אך היו שונים, כבר גדלו. כולם נקלטו, מי שהתייצב מראש קיבל גור.
אבל בנימין עצמו נעצב. לעיתים ישב שעות על אדן החלון, בוהה החוצה בציפייה למישהי. או שוטט לאט בחצר, ונכנס לקרבות אגרסיביים עם חתולים אחרים. אבל החברות החדשות לא הפכו קרובותאף אחת לא הביא אל סף דלתנו.
היחידה שנותרה לספר על “תהילת גברותו” היו גורי מרקיז חדשים שצצו בעונות, כעדות חיה לכך שבנימין המזדקן עדיין מחזיק מעמד.
ב-1998 לראשונה יצא לפנסיה אמיתית: חדל מהסתובבות, ישן שעות רבות, אכל מעט. הגוף והנפש הזדקנו.
ובקיץ 1999 משהו התרחש: החל ליילל בעצב ליד הדלת, שרט את הסף, התחנן לצאת. ידעתי שמקרה כזה הוא לא לשווא, והלכתי אחריו, חושש שמא יפגעו בו כלבים.
בכבדות, כמו זקן תשוש, ירד מהקומה השלישית, נעצר בכל שלב כאילו רגליו לא צייתו. עבר סיבוב סביב הבית ופנה לגבעה תלולה, שלושים מטרים משם. ניסיתי להרים אותו, אך התנגד”אני חייב ללכת לבד”, בעיניו.
בפסגת הגבעה, הוא עצר במעבר עקלתון, מלא גבשושיות וחורים. הוא פנה אלי, הביט ישר בעינייםרוצה לומר משהו, או לזכור אותי לנצח. עיניו הירוקות חדרו עד הלב. ואז, במהירות לא צפויה, זינק אל תוך אחד הפתחים ונעלם.
חיכיתי, קראתי בשמו, ניסיתי להיכנס פנימהאך זחלתי רק כדי לקבל חופן אדמה וחפצים לא מזוהים. במשעולים הצרים, קיוויתי לו לשווא, וחזרתי הביתה.
בבית ניקיתי את הידיים, לקחתי פנס ושק אוכלועכשיו כבר נמכר ברשתותוחזרתי לאותו מקום. שוב קראתי, אך בנימין לא הופיע, ולא ענה. נותר לי רק ללכת ולהבין, אולי זה היה הפעם האחרונה.
מאז לא שב. אולי דברי זקנים ש”חתולים עוזבים למות הרחק מהבית” אינם סתם אגדה. ולנו רק נותר להאמין, או לפחות לקוות בשקט, ששיח הוורדים הפורח שבצד הדרומי של הערוץ, הוא לא סתם צמח, אלא בנימיןבגלגולו החדש, המופלא והמלא יופי.
