תביאי מים, הגרון שלי יבש, כבר שעה אני קוראת לך, ואת רק רועשת עם הסירים, כאילו בכוונה שלא תשמעי אותי!
הקול החריף והסדוק עלה מהחדר הפנימי, גרם למיכל לשרוט את הסיר ולכאוב בלב. היא שאפה אוויר, ספרה עד עשר הרגל שאימצה בשלוש השנים האחרונות בתוך הגיהנום הזה. במטבח ריח של עוף מבושל ושל תרופות שילוב שנדבק אפילו לכותלי הבית. מיכל כיבתה את הגז מתחת למרק, מזגה כוס מים פושרים לא קר, לא חם וצעדה לחדר של חמותה.
מלכה עזריה נחה על כריות גבוהות, דומה לציפור זקנה ולא מרוצה. עיניה החדות עקבו אחרי כל תנועתה של מיכל. על שידה עמוסת בקבוקונים, חבילות תרופות וערימת תשבצים, שכב מעטפה עבה שלא נראתה שם קודם.
הנה, מלכה, קחי מים, מיכל הגישה את הכוס, משתדלת לדבר בנינוחות, בלי שמץ של עצבנות. סליחה, לא שמעתי, המפוח עבד. העוף מוכן, אני מיד אעביר לך ירקות כמו שהרופא אמר.
החמות לקחה כמה לגימות קטנות, עיוותה פניה, כאילו נתנו לה חומץ, והניחה את הכוס.
יש לך תמיד תירוצים, היא נזפה, מנגבת את פיה פינת הסדין. עכשיו מפוח, פעם שואב אבק, פעם הטלפון. אמא של בעלך פה מתייבשת מצמא, ואת לא שמה לב.
אני תמיד כאן, מיכל לא נתנה לדברים לחדור. ניסתה לסדר את השמיכה, עיניה נמשכו לאותה מעטפה. ממנה הציץ מסמך עם חותמת.
מה זה? הנחיות חדשות מהרופא? שאלה, מצביעה לשידה. תני לי לבדוק, אולי צריך להביא מהבית מרקחת משהו.
ידיה של מלכה כיסו במהירות את המעטפה. מרץ שלא מתאים למישהי שמקודם התלוננה שלא יכולה להרים כף.
אל תגעי בזה! היא הניפה בקול. זה עניינים שלי.
מיכל נדהמה. בדרך כלל החמות דורשת ממנה להתעסק בכל אישור רפואי, חשבון ארנונה וגם מכתבים מהביטוח הלאומי. הסודיות הזו היתה חדשה.
רק שאלתי… התחילה מיכל, ופתאום דלת כניסה נטרקה, רגליים כבדות נשמעו במסדרון.
יונתן הגיע! פניה של החמות התבהרו להפליא, מופיע חיוך מתוק. בני, בוא אלי, תציל אותי מהסוהרת הזאת!
יונתן נכנס, בעלה של מיכל. הוא נראה מותש, חליפה מאכת, עניבה נטויה. הוא ניהל מחלקת מכירות ועבד שעות ארוכות, מנסה להיות מחוץ לבית שעליו השתלטה אווירה של טיפול וסבל תמידי.
שלום, אמא. שלום, מיכל, הוא אמר, מנשק את אמו בלחי, לא מביט אפילו באשתו. מה הבעיה עכשיו? איזו סוהרת? מיכל עושה בשבילך הכול.
עושה היא… מלכה חימצה פה. עושה ומחכה שאני אצא מהדרך. חושבת שאני לא רואה? העיניים שלה קרות, ריקות. אין אהבה, רק חובה.
מיכל חשה קוץ בלבה. לפני שלוש שנים, אחרי ששבץ פגע במלכה, התעוררה שאלה: מטפלת או בית אבות. לא היתה להם מספיק כסף למטפלת ראויה, ויונתן דחה מיד את בית האבות מה יגידו, לזרוק אמא מהבית?. אז מיכל, כאב לב, התפטרה מהספרייה האהובה עליה, העבירה את החמות מדירת שני החדרים שלה לביתם הגדול, והחליטו להשכיר דירה כדי לכסות עלויות תרופות ושיקום.
אני אלך לערוך שולחן, אמרה בשקט מיכל ויצאה מהחדר.
בארוחת ערב, יונתן דקר את הקציצה באדישות.
טעים? שאלה מיכל, מקווה לניחום קטן.
בסדר, עיניו בטלפון. תקשיבי, אמא ביקשה להזמין את שירה לביקור. אומרת שהיא מתגעגעת.
שירה בת של אחותה המנוחה של מלכה. אישה רועשת, צבעונית ובטלה בשגרה. בכלל לא עוזרת, מגיעה פעמיים בשנה עם עוגה זולה, מספרת שעה על אהבות אסורות, נעלמת ומשאירה ריח בושם מתוק וערימת כלים מלוכלכים.
למה? התפלאה מיכל. למלכה יש לחץ דם גבוה, היא צריכה שקט. שירה רק תרגש אותה.
אמא מבקשת. יש לה עניין כלשהו. תסבלי שעה.
למחרת שירה הגיעה בדיוק בצהריים. מצעדה על השטיח עם עקבים, בלי להוריד נעליים, והכריזה מהדלת:
מיכל, שלום! השמנת? החלוק שלך עושה אותך רחבה. איפה מלכה? הבאתי לה הפתעות!
בידה סוכריות מרשמלו, שרופא אסר על החמות בגלל סוכרת.
מיכל הצביעה קשות על חדר השינה. שירה נכנסה, ושם התחיל רחש שיחה נרגש ויבבני. מיכל התרחקה למטבח, רצתה לא לשמוע. היא סידרה עדשים, אבל דאגה לא עזבה אותה. אותה מעטפה המשיכה להטריד.
כעבור שעה, שירה יצאה מהחדר עם המעטפה ביד, דוחפת אותה לתוך תיק ענק שלה.
טוב, מיכל, אני טסה! עסקים, כמו שאת יודעת! מלכה ישנה, אל תעירי אותה. את, דרך אגב, עושה עבודה מצוינת נקי כאן. רק הייתי מחליפה את הווילונות, אלה מיושנים.
ונעלמה כהרף עין.
בערב, כשמיכל החליפה מצעים למלכה עבודת פרך כי החמות כבדת גוף ולא משתפת פעולה היא העזה לשאול:
מלכה, איזה מסמכים נתת לשירה? אולי צריך עותקים? או להעביר משהו לביטוח לאומי?
מלכה הציצה בשובבות. מבטה היה מנצח ומסופק.
זה, יקירתי, התודה שלי. שירה היחידה שאוהבת אותי באמת, בלי קשר לדירה או ירושה. דם לא מים.
מיכל קפאה.
איזה דירה? הרי השתיים מושכרת, הכסף הולך להוצאות שלך. קבענו שבעתיד היא תעבור לנכדים, הילדים שלנו
מלכה צחקה. צחוק יבש, צורמני.
על מה הם קבעו! טובים בחלוקת עור הדוב! אני החלטתי אחרת. היום הגיע נוטריון, כשהלכת למכולת. ערכתי שטר מתנה. לשירה.
מיכל נעמדה עם הסדין ביד. העולם התנודד.
שטר מתנה? לחשבה. לשירה? היא, שכל החיים לא הביאה לך מים? לא יודעת איזה תרופות את לוקחת?
אבל היא לא מאשימה אותי! יללה החמות. ואת כל יום בכעס, כאילו עושה חסד. חושבת שלא מרגישה? מחכה שאמות ותיקחי את הדירה! לא תזכי שירה עכשיו בעלת הבית. חוק המתנה, סעיף 572. אין דרך חזור.
מיכל ישבה על הכיסא. רגליה רעדו. שלוש שנים נמחקו. זריקות, חיתולים, גחמות, לילות בלי שינה, הקרבה. וכל זה למה? כדי לשמוע שהיא זרה ומניפולטיבית?
ויונתן? הצליחה לשאול. הוא יודע?
יגלה כשיגיע הזמן. הרכוש שלי למי שאבחר. עכשיו תלכי, תחממי מרק. אני רעבה. וגם תסדרי לי את החיתול, לוחץ לי.
מיכל קמה, הראש רועש, יצאה, לקחה את המעיל והארנק ויצאה מהדירה. לא היתה מסוגלת להישאר שם. נדרשה לה נשימה עמוקה.
שעתיים היא שוטטה ברחוב, עד שקפאה. בראש מחשבה אחת: בגידה. לא רק של החמות ממנה לא חיכתה לאהבה. בגידה של יונתן. הרי נוטריון לא מגיע סתם. מישהו פתח דלת, מישהו נתן מסמכים.
כשחזרה, יונתן כבר היה בבית, אוכל את המרק ישר מהסיר.
איפה היית? שאל בכעס. אמא צועקת, החיתול רטוב, אותך אין. אני בגבר, איך אני אטפל?
מיכל הביטה בו לראשונה בעשרים שנה, ראתה אותו בבירור. לא בעל, לא תמיכה, אלא אדם ילדותי ונוח לעצמו.
יונתן, אמרה בשקט. אמך העבירה את הדירה לשירה. שטר מתנה. ידעת?
הוא נחנק מהמרק, השתעל, הסמיק.
איזה שטר? מה את מדברת?
לא, זו אמת. היא אמרה, ושירה לקחה את המסמכים. נוטריון הגיע כשלא הייתי. מי פתח לו? יש לך מפתח. נכנסת בהפסקת צהריים?
יונתן הסיט מבט, פורר לחם, עצבני.
נו נכנסתי. אמא ביקשה. אמרה שצריך לסדר משהו לפנסיה. הבאתי עורך דין, לא התעמקתי! הייתי חייב לחזור לעבודה!
לא התעמקת? קולה רעד. אמא שלך הגזילה מהילדים שלנו ירושה, נתנה דירה לאישה זרה, ואתה לא התעמקת? מי ישלם לה תרופות עכשיו? שירה תמכור את הדירה, לא תהיה יותר השכרה. על המשכורת שלך? אני אעבוד שוב בשביל מישהי שזרקה לי רפש?
אל תתחילי היסטריה! הוא דפק על השולחן. אולי הראש שלה התבלבל! נוכל לערער, נוכיח שהיא לא צלולה!
לא צלולה? מיכל צחקה במרירות. כששיבחה אותך, אמרת שהיא צלולה. הנוטריון דרש אישור בריאות. שירה מצאה פתרון.
בחדר נשמע קריאה:
יש כאן מישהו? אני רטובה כולי! מיכל! תבואי לחתל אותי!
יונתן התכווץ.
מיכל, לכי. אחר כך נדבר. אי אפשר להשאיר אותה ככה.
משהו נשבר במיכל. החוט שהחזיק את כל הסבל, כל ההקרבה. היא הביטה בידיה אדומות, גבשושיות מכביסה וניקיון. נזכרה מתי היתה בפעם האחרונה במספרה. נזכרה איך חלמה על חופש. יציאה לים, אבל “מה, ואיפה נשאיר את אמא שלך”.
לא, אמרה.
מה “לא”? הוא הופתע.
אני לא הולכת. אני לא אחטף אותה יותר. אני לא אכין מרקים. אני לא אשמע עלבונות. יש בעלת דירה שירה. מתנה קיבלה נכס, עכשיו שתטפל גם בעומס. תתקשר אליה. שתבוא, שתחתל.
השתגעת? יונתן קפץ. שירה לא תענה עכשיו! בכלל, היא לא יודעת! מיכל, זו אמא שלי!
בדיוק. שלך. היא העבירה דירה לבת אחותה. אני זרה. סוהרת, כפי שאמא שלך אמרה.
מיכל פנתה לחדר השינה לא של החמות, אלא שלהם. פתחה מזוודה.
מה את עושה? הוא עמד, חיוור ומבולבל.
עוזבת. אלך לאמא שלי. קטן שם, אבל אוויר נקי.
תפסיקי! היא התבלבלה! נתקן הכול! אל תעזבי! איך אסתדר לבד?
תשכור מטפלת. אה, אין כסף הדירה כבר לא שלך. תתמודד. בערב, בלילה. סוף כל סוף תכיר מקרוב את מה שאני חוויתי.
היא דחפה בגדים, ספרים. דמעות זלגו על לחיה, אבל לא אכפת היה לה. רק שתצא מהר.
מיכל, לא נותן לך ללכת! הוא ניסה לאחוז בידה. את אשת חיל, את צריכה להיות איתי בטוב וברע!
הייתי ברע, יונתן, שלוש שנים. טוב לא ראיתי. ולמען האמת, היא סגרה את המזוודה ונעמדה אני מגישה בקשה לגירושין.
בגלל הדירה?! איזו חומרנות!
לא בגלל הדירה, שוטה! קראה. בגלל שאתה הפכת אותי לעבד! בגלל שפתחת את דלת הנוטריון ובגדת בי! בגלל שאתה דואג רק לחיתול שלה, לא לסליחה!
היא גלגלה את המזוודה למסדרון. מהחדר של מלכה כבר נשמע זעקה:
יונתן! היא עוזבת אותי! רוצה להרוג אותי! תביא לי מים!
יונתן נפל בין החדרים.
מיכל, בבקשה לפחות תישארי לילה!
אשאיר את המפתחות על השידה, אמרה בקרירות. שלום.
יצאה לחדר מדרגות והזמינה מעלית. כשהדלת נסגרה, נשענה אל מראה קפואה. ובכתה. אבל זו היתה בכייה של הקלה.
השבוע הראשון אצל אמא עבר באובך. מיכל ישנה הרבה, אכלה, טיילה בפארק. החליפה מספר טלפון, רק לקרובים באמת. אבל שמעה חדשות.
דרך מכרה משותפת שמעה שיונתן ניסה להרעיף טלפונים על שירה. בהתחלה לא ענתה, אחר כך אמרה מתנה זה מתנה, אין שום אחריות לטיפול. היא מתכוונת למכור את הדירה, זקוקה לכסף לעסק שלה. נתנה חודשיים פינוי לדיירים, ורמזה שמלכה צריכה להיכנס לבית אבות.
יונתן לקח חופשה, אחר כך מחלה. אחר כך פנה לילדים שירה ואורי, שנמצאים בערים אחרות. ניסה לשכנע אותם לטפל בסבתא. הילדים התקשרו למיכל.
אמא, אבא אומר שאת בוגדת, אמר הבן, אורי. אבל אנחנו יודעים כמה עבדת. אנחנו לא באים. יש לנו משימות. בכלל, סבתא בחרה בשירה.
מיכל היתה גאה בהם. הם הבינו את האמת.
חלף חודש. מיכל חזרה לעבוד בספרייה. המשכורת קטנה, אך השקט והניחוח של ספרים ריפאו נפש. הגישה בקשה לגירושין. יונתן לא הגיע לדיונים.
לילה אחד, בדרכה מהעבודה, פגשה את יונתן בכניסה לבית. נראה מבוגר בעשר שנים, בלתי מגולח, חולצה מלוכלכת, ריח של אלכוהול וזיקנה, ריח שהיא הכירה היטב.
מיכל, הוא התקרב. תעזרי לי. אני לא מצליח. היא צורחת כל היום. שירה כבר מכרה את הדירה, נחשי למי מתווכים, בזול, מהר. הכסף מהשכרה נגמר. אין לי כסף למטפלת. פוטרתי
מיכל הביטה בו, לא הרגישה אלא דחייה.
ומה לי ולך?
רק את יודעת רק את מסוגלת. חזרי, אני אסלח על הכול. נמכור את הדירה שלנו, נקנה דירה קטנה, נשכור טיפול.
תסלח? חזרה. מי כאן צריך סליחה? אני צריכה. ולא סולחת.
אבל היא בוכה. אומרת שמיכל הכי טוב מבשלת.
היה צריך לזכור זאת כשקראו לנוטריון.
אבל שירה רימתה אותנו! גנבת!
שירה עשתה מה שנתנו לה. מלכה ניסתה לקנות אהבה בדירה. העסקה בוצעה. אין החזרות.
נהיית קרה, מיכל, לחש יונתן.
נהייתי חופשייה, תיקנה. לך, יונתן. אל תחזור. יש לנו דיון בשבוע הבא. מקווה שיגמר מהר.
עקפה אותו, פתחה את הדלת.
מיכל! קרא אחריה. ואם אכניס אותה לבית אבות ציבורי? יש טפסים, תור, אני לא מבין! עזרי לי לפחות עם מסמכים!
מיכל עצרה, הסתכלה לו בעיניים.
יש לך אינטרנט, יונתן. היית מנהל. תסתדר. אני כבר עמדתי במשמרת שלי.
סגרה את הדלת.
בבית, מיכל ניגשה לחלון. יונתן עדיין שם, דמות קטנה ומסכנה, שפשוט התרסק תחת כובד האחריות. היא משכה וילון.
במטבח, קומקום שרק. אמא אפתה פיתות עם כרוב.
מי היה, מיכל? שאלה אמא.
טעו בדלת, אמא. טעו פשוט בכתובת.
מיכל התיישבה, לקחה פיתה חמה. התענגה. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים האוכל היה טעים. החיים נמשכים, ולראשונה הם שלה. מלכה קיבלה בדיוק מה שמגיעה לה בת אחות עם כסף ובן שהתחיל סוף סוף להתבגר. הצדק, לפעמים קר, אבל משביע.
