או, חגית! הגעת בדיוק בזמן! אני כבר לא יודעת מה לעשות.
חגית הניחה את השקית הכבדה עם הקניות על הספסל ונאנחה.
מה קרה, לאה גרוס?
רוגע, חגית! זוכרת אדיבות ועוד אדיבות. רק ככה עם קשישים! גם כשקשים.
ועל זה שלאה גרוס היא קשה כל השכונה יודעת. אי אפשר היה למצוא שכנה שקשה יותר להסתדר איתה.
אבל למה גברת?
כי גם כשלאה גרוס חוללה מהומות עשתה זאת בנימוס מופגן, אבל ידעה להעמיד כל אחד במקום.
יקירה, את לא ממש צודקת.
אני לא היקירה שלך!
איזו טרגדיה! בזמני, להיות נעימה היה יתרון לנשים, והיום… מה לומר דור אבוד! אבל בכל זאת, תאספי אחרי הכלבה שלך.
ואם לא מה תעשי?
אם לא, כל השכונה תדע עלייך, יקירה!
מי שלא התייחס ברצינות לאיומיה, לאה גרוס טרחה להסביר במהירות שאין להתעסק איתה. לא בדיבורים במעשים. מי שפגע בה, מצא את תמונתו למחרת תלויה על כל לוח מודעות, עץ, או עמוד, עם פתק קטן: “אנחנו לא גאים בהם!”. אחר כך תיאור ההפרה שהואשם בה.
כאלה פתקים, היו רבים. המדפסת שלאה למדה להפעיל בזכות השכן, עבדה שעות נוספות. נייר קנתה בסיטונאות, כי הפנסיה טובה והילדים עוזרים. ומאחר שראתה בשכונה תחום אחריות אישי לאה לא נרתעה גם מקנסות קטנים שנקבעו לה מסביב לבית המשפט. דווקא בשמחה הגיעה לכל דיון, מביאה קריצה לשופטים ומתנצלת על הזמן היקר שלוקחת מהם. כבר לא התייחסו אליה כמטרד, אלא כנתון יסוד לטוב ולרע.
לפעמים הודו לה. כמו כשבגלל הפעילות הנחושה שלה, סוף סוף תיקנו את מערכת הניקוז בכל השכונה. זה היה המאבק הגדול של לאה, שעלה לה כמעט בעשר שנות חיים, אינסוף עימותים עם פקידים מכל הענפים והרמות, ולילות ללא שינה. אבל אחרי שניצחה, השכונה נרגעה הבינה שהיא לא סתם רעה. ולא מעט בעלי רכבים שהפסיקו להיות צוללות בכל גשם, ברכו אותה בנימוס וחישבו שמא יהיה פניהם מודבקים על הפתקים הלבנים שלה. כל אחד נזכר בחטאיו, ונשם לרווחה אם היא עברה מבלי להסתכל בו יותר מדי.
חטפו ממנה בעלי כלבים שלא ניקו אחר חיותיהם, אמהות שמעדיפות בירה על פני ילדים, פושטי מזונות, וגם שתיינים “שקטים” ו”רועשים” כל מי שכבוד הדדי והגינות היו בעיניו המלצה בלבד.
כמובן, לא כולם אהבו את פעילותה. ערב אחד אף תקפו אותה באחת הסמטאות, בדרך חזרה מביקור אצל אחות חולה. לא הרביצו הרבה מישהו הבריח אותם אבל זה חיזק אותה. רק חיזק. אם מישהו כל כך כועס, כנראה שזה סימן שהיא עושה משהו נכון.
הסימנים עברו, אבל הרגל שנפגעה חזרה להציק בכל פעם שהמזג אוויר משתנה.
גם לזה מצאה נחמה:
לפחות אני תמיד יודעת אם להביא מטרייה. לא נפלא?
את הפוגעים בה תפסו במהירות. העונש היה חמור כמעט כל שופט ורשם הכיר אותה ולפעמים גם חב לה תודה. מאז גם רתמה לעזרתה שלושה שוטרי קהילה ובלש אחד, שלא היססה להפעיל על כל מקרה שהיה גדול ממנה.
יאיר, חמודי, אני נורא צריכה אותך! הייתה מתקשרת לשוטר.
ויעיר, הענק עם השפם, גם שכנה החדש אחרי שרכש דירה, נהג להיענות מיד. איך לא? הרי תוך חצי שנה, כבשה את לב אשתו, ילדיו ואפילו את אמא שלו, שמעולם לא הצליח. זה קרה כשברכה את השמים שנפטר סוף סוף מאמו הנודניקית, בזכות לאה:
יקירה, חבל שכך גידלת אותו…
מה את אומרת? אני אמא נהדרת!
אין לי ספק! אבל תתארי לך, אם הוא כל-כך מוצלח, למה עדיין צריך אותך כל יום? ממחטה, כן? את עדיין מנגבת לו את האף!
איזה ממחטה? נבוכה האם, לא יודעת איך להגיב לאשה עם עיניים חודרות כל כך.
האף! אלוהים, זה עצוב כשרואים גבר כזה מגודל ועדיין לא יודע להסתדר לבד עם נזלת! מי גידל אותם כך? מסכנה…
אז הביקורים של אמא של יאיר צומצמו מאוד, למשפחתו באה מנוחת רוח. רמת התודה ללאה גרוס, שעמדה להסביר מה שאי אפשר היה לומר, עלתה לשמים.
חגית, שעובדת כבר שנים כסיעודית, הכירה היטב את לאה וקשריה. לכן הופתעה לראות את האשה הקשוחה הזו בוכה על הספסל.
למה את בוכה?
חגית… המטופלת שלך… אסתר לוי…
מה איתה? חגית הרימה עיניים לחלון המוכר.
עכשיו יאיר שם. אסתר נפטרה…
חגית התיישבה על הספסל, מתוחה.
איזה יום…
בבוקר, צנרת נקרעה ליד הבית, הילדים איחרו לבית ספר, רבנו עם בעלי למרות שהוא גבר למופת לא שותה, לא מעשן, אוהב אותי ואת הילדים, עובד טוב. נדיר! כך אומרות החברות… אבל חיים איתו, זה לא תמיד קל. לפעמים צריך להוציא קיטור, כמו היום על נורה, שהייתי יכולה להחליף בעצמי.
עצב? גיל? סתם שטות! למה ביקשתי כל השבוע? הייתי מחליפה לבד. סתם ריב. ופתאום הנה אסתר… אתמול עוד ביקשה קניות לחתולים שלה…
חגית פרצה בבכי, לא מצליחה להכיל את ההלם.
יקירתי… אל תבכי. קחי ממחטה.
הממחטה הלבנה נחתה על ברכיה, וחגית בכתה עוד יותר.
כמה זה דמה לממחטה שאסתר לוי נתנה לה בראש השנה!
זה בשבילך, חגית. תודה מכל הלב!
איזה יופי! זה רקמה?
כן. ראשי התיבות שלך.
לא יאומן! איך להשתמש בזה בכזו יופי?
בסך הכל ממחטה. חבל שאני לא יכולה לתת מתנה מכובדת יותר. את יודעת שעם הקצבה שלי קשה לי.
סבתא שלי תמיד אמרה המתנה הכי טובה היא שמישהו זוכר אותך.
חכמה סבתא שלך. היא בחיים?
לא. כולם בבית הלכו. בעלי והילדים זו המשפחה שלי היום.
חבל… אל תביני לא נכון שמחה בשבילך שאת אמא ואישה. לי לא היה לא זה ולא זה. יש לי הרבה קרובים אבל כולם יודעים תמיד מה עלי לעשות. בסוף, נשארתי לבד. לפעמים הבעיה היא בי, אבל כך יצא. בדידות היא דבר נורא. אם לא החתולים שלי, לא הייתי יודעת למה אני חיה. “את סתם תופסת מקום על האדמה,” אמרה פעם אחת האחייניות שלי. אחותי כעסה, כי הבת שלה הייתה צריכה דירה לסטודנטים.
למה לא אפשרת? אולי היה לך שמח יותר בבית?
חגית, את לא מבינה. לא נדרשתי לתת חדר את כל הדירה! לדעתם, אני כבר לא צריכה אותה. לה ללמוד, להביא ילדים, לבנות חיים! ואני? אל אחותי, אבל זמנית כבר סידרה לי מעון קשישים. מבינה?
לא מבינה! איך אפשר להחליט עלייך? את לא תינוקת!
הם באמת חושבים שאני לא כשירה לחשוב. ככה הם מדברים שפעם ידעתי והיום כבר לא.
עם קרובים כאלה לא צריך אויבים…
ובכל זאת, הם המשפחה שלי. ואני אוהבת אותם, חגית. כבר כתבתי בצוואה את הדירה לכל האחיינים, בחלקים שווים. אחרת לא הייתי שקטה. אבל מפחדת מה יהיה על החתולים שלי. כולם שם שונאים אותם. אמרו שיעיפו אותם ברגע שאלך “מי צריך את זה?”
זה לא יקרה!
את לא מכירה אותם…
לא בא לי להכיר! את יודעת מה?
מה?
תורישי לי את החתולים שלך!
מה? זה אפשרי?
בטח! חתולים הם רכוש, לא? רשמי אותי כיורשת. ליתר ביטחון. אם יקרה משהו הם יהיו בטוחים. חסד על פי צוואה. אי אפשר לפגוע בחיות כשכל כך אכפת לך מהם!
חגית, את מלאך! בכלל לא חשבתי על זה! איזה עול…
איזה עול? מה פתאום! בלי חתול, אין חיים! חגית ליטפה את בסי המפרפר ומחתה מגדי שנתפס לה בידה השנייה.
הראשון אצל אסתר כבר עשר שנים, השני נאסף לא מזמן חתולה מסכנה שמצאה לאה בכניסה לסופר, ומיד הביאה לאסתר:
אסתריק, את יודעת לטפל בזה. לי אלרגיה, אבל לא מסוגלת להשאיר אותה. תראי איך היא קטנטנה… איך מישהו יכול היה לזרוק אותה?
נועה, אטפל בה, אבל זו הפעם האחרונה. גם בסי היה ממך, וכן צריך לדעת גבול. לא אצליח עם שלושה.
תודה מאמי…
כך נשארה מגדי אצל אסתר. כעבור זמן, התברר שמגדי בכלל לא מגדי… זמן קצר לפני מותה, אסתר קמה בבוקר וגילתה קופסת חתלתולים:
אוי, מגדי, איזה יופי! ילדים נפלאים יש לך. וָסי אם לא תהיה אבא טוב, אעניש אותך!
וסי, אולי בזכות אינסטינקטים חזקים, היה אבא מצוין. חגית נהנתה לצפות במשפחה החתולית:
הנה, חשבנו שאנחנו מבינים הכל, ולא זיהינו שזו חתולה בהיריון!
פשוט חשבתי שמגדי אוהבת לאכול… צחקה אסתר. ומה נעשה עם החתלתולים?
אני אעזור! חצר גדולה לי. אם צריך, נבקש עזרה מלאה גרוס. אף אחד לא מסרב לה! נסתדר.
ועכשיו, נזכרת בחתלתולים, חגית קפצה מהספסל.
מה אני יושבת? הם רעבים…
את הירושה חגית אספה כבר באותו היום. יאיר לא התנגד עזר לה לשאת את הסל לבית וחייך:
תשאירי לי אחד. הילדים מבקשים, ואמא שלי לא הרשתה חיות. עכשיו אפשר… אסתר היתה אישה טובה וגם החתולים שלה.
בוודאי! את מי תרצה?
את הכתום!
בכיף! כשיוכל לאכול לבד תבואו תיקחו.
תודה!
אין על מה… אגב, מי ידאג לכל הסידורים? קרובי משפחה יגיעו?
בטח… אמרו שאין זמן. אמרו לי תטפלי בעצמך.
חגית כמעט הפילה את הסל. ככה?
אל דאגה! אני אטפל בהכל!
היא הרי לא באמת הייתה קרובה שלך.
פה אתה טועה! הכרתי את אסתר מעל חמש שנים. מעט? לפעמים יום אחד מספיק לדעת מי עומד מולך ולהפוך לחבר, לפעמים חיים שלמים לא מספיקים, גם אם זה משפחה. לא אשכח לאסתר מה שמגיע לה. ברור?
יאיר חייך וטפח לה על השכם:
עכשיו את דומה מאוד למי שאני מכיר. אבל אל תיפגעי אני אעזור.
תודה… חגית הנהנה בעייפות.
נעלה את השער, חגית נעצרה רגע בשביל. הבית שקיבלה מהוריה, במרכז העיר. סבא בנה אותו, חורף-קיץ תמיד חם ונעים. הבית שייך לאלה שגרים בו, לא רק קירות אנשים.
לכן לא הבינה איך אפשר לא לאהוב קרובים, לא לרחם על זקנים או ילדים…
עלתה למרפסת, פתחה את הדלת וכמעט פרצה שוב בבכי.
הריח טעים, במטבח רעש. אלעד, בעלה, הציץ וראה איך היא נשענת על המשקוף.
חגית, מה קרה? לא תאמיני החלפתי סוף סוף את הנורה! סיימתי גם את הברז בגינה כשתרצי תשקי את הצבעונים שלך. אל תבכי!
לא אבכה! חגית חייכה וניסתה לעצור דמעות.
ומה זה? לקח את הסל. כבד…
חתולים… חגית הביטה בו, מתגברת.
מה?!
תסתכל! הרימה את המגבת, והילדים רצו בצרחות שמחה. אלעד השתיק אותם:
בשקט! תפחידו את החתלתולים!
החתולים התרגלו מהר בבית. וסי אפילו הביא מדי פעם עכבר לדלת, מנסה לשלם על האירוח. לא שכח את אסתר לאה ראתה אותו לפעמים בחצרה, יושב על עץ גבוה מול החלון וקורא בשקט לאחת שכבר אינה שם. השכנים הבינו הוא מתגעגע.
לעיתים ישב שם דקות, לעיתים שעות. בימים כאלה חזר הביתה מאוחר, ולפעמים בכלל לא.
שוב חזרת מאוחר? מחר עבודה!
וסי התחכך ברגלה והלך לסיבוב, רק אחרי שווידא שכולם בסדר, התכרבל אצל מגדי והחתלתולים ונרדם.
אסתר לוי נקברה בכבוד. חגית הופתעה לגלות כמה אנשים באו תלמידים. אסתר הרי לימדה פיזיקה, עבדה כמורה פרטית, עד שבעיות הראייה הכריחו אותה להפסיק. וזוכרים אותה. הייתה בן אדם נפלא.
אני יודעת…
תשעה ימים… ארבעים…
חגית הייתה קמה בלילה להכניס את החתול וחושבת. על קוצר החיים, הזמן החולף… כבר הייתה לה תשובה למה עייפה, מרגישה מוזר בבוקר. שמרה את הסוד, אפילו מאלעד, והוא נתן משמעות חדשה לכל דבר.
הייתה יושבת ומלטפת את מגדי והחתלתולים:
בקרוב שוב אהיה אמא… מפחדת קצת. הילדים כבר גדלו, שכחתי דברים. אסתדר?
מגדי המחרחרת חיזקה בכפות הרגליים, ווסי הצטרף אליה. חגית חייכה.
איזה שטויות אני מדברת? יש לי בית מלא עוזרים! לא נסתדר?
ביום שבו רצתה לספר לבעלה על התוספת הקרובה, השתכנעה סוף סוף שהחיים לא קורים סתם.
וסי, החתול, נעלם יומיים שלמים. לא קרה מעולם. חגית נבהלה, חיפשה אצל אסתר, אצל לאה, אצל יאיר אף אחד לא ראה.
חגית, תלכי לישון. יגיע יגרד בדלת! ניסה להרגיע אלעד.
לא יכולה! הבטיחו גשם, יירטב! איפה הוא?!
חתול, חגית. הם עצמאים. כשרעב יחזור.
אנעל אותו בבית! לא יוציאו אותו! התעצבנה.
היא נרדמה בכורסה, לא שמעה שכבר חזר.
אבל החתול לא רק שחזר רץ מסביב, יילל בכל הבית, כאילו העיר כולה נדרשה לשמוע. אבל הבית גדול, הקירות עבים, וקור פתאומי של אפריל גרם לה לסגור חלון. בבית שררה דממה, ורק מגדי המורדמת ליד החתלתולים פתאום זקפה אוזן, הריחה והשתחררה מהשינה.
קפצה מהסל אל חגית ושרטה אותה.
איי!
חגית לא הבינה דחפה אותה, ואז התעוררה לגמרי.
מגדי! למה? מה קורה? למה כואב?
אז שמעה את יללת ווסי מבחוץ והריחה ריח עשן ראשון.
אלעד! ילדים! שריפה!
הצעקה של חגית תפסה את מגדי כבר ליד הדלת של הילדים. החתולה נשכה בעדינות כל אחד, להעיר.
לקום!
חגית אספה את הבן הקטן, דחפה את הגדול לאלעד, נטלה בדרך את הסל עם החתלתולים.
השכנים התקשרו למכבי אש, שבאו כהרף עין וכיבו את השריפה בפרגולה. ווסי הוציא את מגדי החוצה, כל המשפחה החתולית התאחדה ליד המשפחה האנושית.
סיימנו! תוכלו להיכנס. יהיה ריח, אך העיקר שהבית שלם! טוב שהתעוררת בזמן!
תודה! חגית חיבקה את החתולה, אלעד שלח את הילדים להודות ללוחמים ואחר כך חיבק את אשתו:
את בסדר?
כן…
בטוחה? קשר את ידו על בטנה, והיא מחייכת בהפתעה.
אתה יודע?
כמובן! חגית, נו, את לא סומכת עליי? שניים… כמעט שלושה ילדים כבר. לא לזהות את זה? העצבנות וכל השאר…
אלעד, אני מפחדת…
שטויות! ממה יש לך לפחד? יש לך אותי, ילדים, מלא חתולים. נעמוד בזה! הבית שלם!
זה נכון…
העבירה את החתולה לאלעד, את החתלתולים לילדים, ונשארה רגע בדלת, מביטה לשמים.
תודה לך, אסתר לוי, על כל הטוב שלך! תודה…
