בעלי ואני גרנו יחד עשר שנים. הייתה לנו משפחה נהדרת, לא מעט קינאו בנו. אבל לאחרונה החלו להתעורר מתחים. כשנולדו לנו הילדים, נאלצנו ללמוד לחיות אחרת.
באחד הימים שמתי לב שהילדים חסרים צעצועים. לא צעצועים פשוטים, אלא כאלה שעלותם גבוהה. קודם כל דיברתי עם הילדים, חיפשתי בכל הדירה, אבל הצעצועים נעלמו כאילו התנדפו. אפילו בעלי חיפש יחד איתי שום תוצאה.
החמות שלי מבקרת אצלנו לעיתים קרובות. היא אוהבת לשחק עם הנכדים שלה. בדרך כלל אנחנו יושבות ביחד לקפה, ואז היא נכנסת לחדר הילדים לשחק. אבל הפעם, היא נכנסה לחדר שלהם לרגע בלבד ומיד הלכה הביתה.
באותו יום הבחנתי בצעצוע נוסף שנעלם. שאלתי את בני הבית, אך כולם אמרו ששיחקו עם צעצועים אחרים. ואז הבן שלי נזכר וסיפר שראה את סבתא מחזיקה את הצעצוע בידיה, ושלאחר מכן היא שמה אותו בתיק ויצאה מהבית. בעלי החליט לדבר עם אמא שלו על המקרה.
יומיים אחר-כך הגיעו אורחים, והסיפור נשכח. נזכרנו שוב רק כשהחמות יצאה הביתה מוקדם מהרגיל, והפעם הצעצוע של ילדינו הציץ מתוך התיק שלה.
דרשתי ממנה הסבר. “אני רוצה לכבס אותם!” היא אמרה.
קלטתי שזה שקר. בסופו של דבר הצלחתי להבין מה עומד מאחורי זה: היא הודתה שהיא לוקחת את הצעצועים לאחיינה, בן אחותה. לדבריה, לאחותה אין מספיק כסף לקנות מתנות, אז היא משמחת את הילד בדרך הזאת.
דיברנו איתה, והיא הבטיחה שלא תעשה זאת שוב. אבל הצעצועים המשיכו להיעלם. בעלי כבר הסתכסך עם אמא שלו על הגניבה והנתינה הלא ראויה.
המצב הגיע לכך שהילדים שמו לב לכך. הם ביקשו מהסבתא שלא תגיע, מכיוון שהיא גונבת להם את הצעצועים. עכשיו כשחמותי רוצה לבקר אותנו, אנחנו מוצאים אינספור תירוצים כדי לסרב.
הרי זו אשמתה בלבד.
