חטיפת המאה
אני רוצה שגברים ירדפו אחריי ויבכו שהם לא מצליחים להשיג אותי! נטע הקריאה בקול את המשאלה מהפתק והציתה אותו במצת. את האפר פיזרה לכוס ושותה עד הסוף את הקאווה, כשחברותיה צוחקות סביבה.
האורות בנר חלף נצנצו במבוכה, ואחרי רגע התלקחו אפילו חזק יותר. המוזיקה עלתה, הכוסות נקשו, הפנים הסתחררו ונמסו למין זיקוקין די-נור של שמחה. מזה הענפים נשפכה אבקת זהב, או שזה פשוט מה שנחרת בזיכרון…
אימא אימא, תתעוררי!
נטע בקושי פקחה עין אחת. מעליה עמד הרכב שכמעט מזכיר חצי קבוצת כדורגל.
מי אתם? אני מכירה אתכם, ילדים?
הילדים, במזימה, הציגו את עצמם בהטיית ראש:
אימא, תזכרי! מתן בן 9, ליאב 7, ניר 5, רועי 3!
כולם בהרכב מלא, עם פרצופים שובביים ונחושים. לא על גברים כאלה היא חלמה שירוצו אחריה בליל סילבסטר…
ואיפה המאמן שלכם… נו, אבא שלכם? נחנקה בקול עייף. תביאו קצת מים לאמא…
רק לשנייה עצמה עיניים, ושוב:
אימא!
שני כוסות מים, קלמנטינה וספל מרק מלפפונים הופיעו מיד בידיים קטנות. הבחירה של הבן הבכור כבר הפכה למומחית איך לעזור לאמא להתאושש מפורים. נו, הילדים גדלים…
אימא, קומי, הבטחת לנו… התבכיינו הקטנים.
נטע ניסתה להיזכר איך הגיעה לכאן ומה בדיוק היא הבטיחה.
סרט?
נו-או!
מקדונלד’ס?
לא!
חנות צעצועים?
אמא, דיי לעשות כאילו! כבר כמעט התארגנו, רק את לא קמה!
לאן אתם יוצאים, לפחות ספרו לי? נכנעה.
אישה, תתעוררי נשמע קול גברי מהדלת. פנימה נכנס גבר גבוה ושחור שיער, עיניו חומות ובוהקות בזיק של משהו זהב. איזה חתיך!
אנחנו מוכנים, הטענתי את האוטו. נעצור בסופר בדרך ויוצאים!
נטע שוב ניסתה להבין מי זה האיש ולמה הילדים קוראים לה “אמא”, אבל בראש רק חלל ריק, כלום.
אימא, אל תשכחי את בגד הים שלנו! וגם שלך! זינק מישהו.
“מה… גם בריכה יש שם?” החשיבה נדדה. “איזה חיים, איך אני לא זוכרת כלום?”
נטע פתחה עיניים והסתכלה לאט סביב. כלום לא מוכר. לא הרהיטים, ולא הווילונות עם דוגמה מוזרה ולא אפילו התמונות, חוץ מציץ אדום אחד, פרח הכוכב של חנוכה בעציץ לבן עם חרוזים.
עצמה עיניים, והתחילה בזהירות לפתוח חוט של אתמול. היא והבנות נפגשו בתל אביב לארוחת ערב לחג האזרחי, עשו “סנטה סודי” כמו פעם, רק עכשיו, יוקרתיות, מכובדות, תמיד באיחור וללא שנייה מנוחה.
החברות זרחו מהחופש הזעיר: בעל, ילדים, שיעורים, מעון, סירים… התחושה של ילדות בתיכון שברחו משיעור אחרון. נטה היתה שקטה, שליטה בעצמה. רווקה, חופשיה, עושה כרצונה, אף אחד לא מחכה ולא שואל לאן.
“הלפני אחרונה מהחברות” היו מתבדחות ויוצאות לידה עוד קאווה לכבוד הנישואין הבאים.
היא הביאה לחברה סט קוסמטיקה עם “אצות וזהב”, מה שגרם לבדיחות שהיא יכולה למרוח את זה על בגט עם הסבייאן בבוקר. צחקו, הצטלמו מכל הצדדים כאילו זו תערוכה של מוזיאון עכשווי.
במתנה קיבלה את הפרח הזה מחנוכה, את אותה פוינסטיה באדום וכוס יין מבעבע נדיר שאחת הבנות הביאה, כזה שמוגשים באירועים מיוחדים בלבד.
קראה את הפתק – אולי טוסט, אולי משאלה ומשם? כלום. כמו בצבא: נכנסת התעלפת התעוררת לא זוכרת כלום!
נטע הביטה במראה. אותו פנים צעירים, אפילו האיפור מאתמול בערב נשאר. אז מאיפה הגיעו הגבר והילדים? היא זוכרת את שמות הילדים, אבל לא את שם בעלה. משהו מוזר קורה…
יצאה מהחדר. במסדרון עמדו מזוודות על גלגלים: שתיים של מבוגרים, שחורה ובז’, ועוד שלושה תיקים קטנים של ילדים. לא פיקניק, כנראה, אלא נסיעה אמיתית.
בדיוק בו נכנס “הבעל”. בחן מקצועיות הוא נט לוקח מזוודות ודוחף אותה אל הדלת ברכות ובלי להילחץ.
נאחר, זרק בנינוחות.
היא לבדקה היד אין טבעת! גם לא לו. חשוד…
הילדים מתיישבים למכונית מיניוואן גדול ונעים. תיקי גב נזרקים פנימה, חגורות ננעלות במיומנות. “הבעל” מתיישב ליד ההגה. היא לוקחת נשימה עמוקה ומתיישבת לידו.
הוא מושיט לה קפה חם עם חלב והיא בכלל לא אוהבת קפה כזה! דווקא הפרט הזה חודר.
יאללה, הוא קורץ לילדים. ככל שמתרחקים מהעיר, הלב שלה גואה בחשש.
הילדים צוחקים ומתווכחים במושב האחורי, הוא נוהג בביטחון וזורה אליה מבטים בעירבוב קלילות ותחכום, כאילו שותף לסוד.
נטע מסתכלת החוצה הכול נראה כמו משפחה, רכב, יעד אבל הכל מרגיש לא שלה.
הם עולים על כביש החוף ונוסעים הרחק מהמרכז, והיא בטוחה: זו לא משפחתה, יש כאן גבר זר וילדים זרים חטפו אותה!
או אולי הם חטפו אותה?!
אבל מאיפה היא מכירה את שמות הילדים? בסוף משתכנעת באבסורד: זה לא בעלה, הוא חטף אותה, צריך לעשות משהו!
נטע מתיישרת, לוחצת קפל בכוס הקפה בחוץ רגועה, מבפנים מתעורר מנגנון הישרדות.
אחרי חצי שעה, הילדים מרעישים:
אבא, לשירותים!
אפשר משהו לשתות?!
נשנוש!!
הם פונים לתחנת דלק, כולם יוצאים. זה הרגע לברוח! דופק הלב רועם. כשכולם מוסחים, היא מחליקה לכיוון האוטו, פותחת במהירות את הדלת ואין מפתח.
הנה את, חיפשנו אותך נשמע מהחלון. היא נבהלת.
יאללה, יוצאים, הוא אומר בחיוך. אני אנהג, תירגעי.
אחרי שעה מגיעים לנתב”ג זכוכית, בטון, ים של אנשים. חונים וכולם יחד נכנסים פנימה.
נטע בהיכון, לא תיתן שיכלו אותה רחוק, לא תהיה קורבן! היא מתחילה להתרחק בצעדים קטנים ואז פורצת בריצה:
זה חטיפה! תעזרו! צועקת לשומר הביטחון.
רגע, והיא כבר על הרצפה, אזיקים אנשים חמורים עם נשק וקשר מכל צד.
חכו! אל תגעו, זה תיכף יוסבר הגבר צועק זה מתיחה! מתיחה של ערב סילבסטר! הכל בצחוק!
הקול שלו בא אליה דרך מים. ואז, כמו בקולנוע, היא מבחינה בהן. מאחורי עמוד פרסום מחכות החברות, מופתעות, קצת חוששות ממש מאושרות.
אימא! הילדים פורצים לעבר אחת החברות. אחרות כבר ניגשות לשומרים, צוחקות, מבקשות לשחרר את “החוטפת”.
נטע מתרוממת, משוחררת מהאזיקים. העולם יורד מסחרור. היא עומדת באמצע הטרמינל, שיער פרוע, לב פועם, וקולטת: לא חטפו אותה.
עבדו עליה!
כשהאדרנלין מתפוגג, היא מתחילה לשמוע ואז להבין.
הכול מתיחה מתוחכמת של חברות יקרות תרגיל קולקטיבי בטעם של דרמה משפחתית.
הן מסבירות, מקשות ומשתעשעות כאחת. בעצם מזמן רצו לשדך לה את אותו הגבר הוא מעוניין, אך חושש ליזום יודעות שנטע לא מתה על שידוכים.
אז בא להן רעיון: לא להציע, אלא להכניס ישר לאווירה משפחתית בוקר, ילדים, גבר שלו, עיניים יפות, התנהלות טבעית, חיוך רגוע.
רצינו שלא תרגישי, אלא פשוט תתני ללב להרגיש, מודות.
נטע קולטת שאי אפשר לכעוס. הגישה מעצבנת, אבל התוצאה לגמרי שווה.
כן, כמעט קיבלה התקף לב אבל ניסוי שטח מוצלח! לפעמים צריך רק בוקר אחד, שלושה ילדים וכוס קפה מזויף כדי לדעת אם גבר מתאים לי.
ואז היא רואה אותו. “גיבור הרומן” עומד בפינה, מחייך חיוך שיתן פייט לחתול במגפיים, עיניו משחקות בזהב זוהר. “הילדים”? מסתבר אחייניו.
היי, אתם מאחרים לטיסה! קופצות הבנות. יאללה, תעופו לרישום!
שוב חטיפה? צצה מחשבה. לאן בכלל? אילת? ים תיכון? לאכול מנגו?
הוא מושיט לה יד.
אפשר היכרות מחדש? אני גלעד. תני לי “לחטוף” אותך, אומר עם חיוך מתוק.
נטע מביטה בחברות, כולן חרדות-מוקסמות. בודקת שוב את המזוודות וחוזרת למבטו. הרי למה לא?
יאללה! מחייכת לעצמה, מבינה שזה “החטיפה” הכי קסומה שהיתה לה.
ואז, כמעט בלחישה “בתנאי שהילדים נשארים בבית…”
הן פורצות בצחוק, הוא מרחיב חיוך, ושדה התעופה, הבלגן קופצים לפתע לאירוע של חיים: מצחיק, חמים ומפתיע.
לפעמים, החיים לא גונבים אותנו.
הם פשוט מעבירים אותנו מהר מדי בדיוק למקום שבו היינו צריכים להיות מזמן.
