אני מכיר את אדם מאז שהיינו ילדים. גרנו באותו בניין בירושלים, וכמובן שנהיינו חברים טובים. וכשהפכנו לנערים, היינו נאספים יחד עם החבר’ה ויורדים למרכז העיר. שם היינו משוטטים או מתיישבים על ספסל בפארק. לא לקחנו ברצינות את כל העניין של קשר עם בנות. העניין שלנו היה יותר איך החברים יסתכלו עלינו – פחדנו לא לצאת פראיירים בפניהם.
אחרי התיכון התגייסתי לצה”ל, אבל אדם איכשהו הצליח להתחמק מהשירות. עם השחרור מצאתי עבודה מסודרת, ובהמשך גם התחתנתי עם אילנית. חיינו יחד עשר שנים, הבאנו שני ילדים. לאט לאט גילינו שנהיינו כמעט זרים זה לזו. ריבים התחילו לטפס, והבנו שאין טעם להמשיך לגור יחד. התגרשנו די מהר.
שנתיים אחר כך, אחרי שהרגשתי חופשי מחדש, פגשתי את אדם במקרה באמצע שוק מחנה יהודה. הוא השתנה מאוד מאז שלא ראיתי אותו – עלה הרבה במשקל, היה נראה עייף.
התיישבנו יחד באיזו בית קפה ברחוב אגריפס והתחלנו לדבר. הסתבר שגם הוא התגרש, וגם הוא מחפש זוגיות חדשה. עבר עוד שנה, ואני פגשתי את איילה והתחתנו. שוב, במקרה, נפגשתי עם אדם, והתברר שגם הוא מצא בת זוג. האמת, לא אהבתי את אשתו החדשה. היא הייתה ממש מלאה, והיה לה אופי מאוד תקיף.
שאלתי אותו, “מה מצאת אצלה?”
והוא ענה לי, “היא פשוט עוזרת בית מצוינת, מבשלת נהדר, ונותנת לי שקט נפשי. אני יכול לשבת עם בירה מול הכדורגל, לצאת עם החבר’ה בלי שמישהו יעשה לי פרצופים. היא אישה מושלמת, אף פעם לא מפריעה לי או אוסרת עלי כלום.”
הופתעתי לשמוע את זה. בשבילי, בת הזוג שלי זו מישהי אחרת לגמרי. ברור לי שחשוב שמישהי תדע לבשל ולשמור על הסדר בבית, אבל מה שחשוב באמת זה האהבה.
יש כאלה שהנקיון והאוכל בבית יותר חשובים להם מכל, ואני מחפש משהו אחר שנאהב, שנתקשר, שנהיה ביחד כצוות אחד. חשוב לי שנכבד ונבין זה את זה. הכי טוב זה כשיש לנו תחומי עניין משותפים ועושים את הכל יחד אפילו לבשל ולנקות. אני ואיילה עושים את זה לא מעט.
למדתי שבזוגיות, כששניים מדוושים בדיוק באותו קצב ובאותה דרך, הסיכוי להגיע רחוק הופך להרבה יותר גבוה.
כך אני רואה את הדברים. מסכים איתי?
