זה היה ביום החתונה של רוני, שליחת הדואר.
היא הייתה חתונה אבל יותר מזעזעת מהתענוגות, כאילו חלווה. כל הישוב התכנס סביב בית האבות במקום לשמוח, לשפוט. רוני עומדת שם, רזה כמו שורה של ברק, לבושה בשמלה לבנה פשוטה שהיא רק מחטה בעצמה. פניה חיוורות, עיניה גדולות ומבהילות, אך מלאות עקשנות. לצידה עומד החתן, אלחנן. אלחנן קראו לו מאז הילדות העבדים. חזר לשכונה לפני שנה מבצעים שלא רחוקים ממקומו. למה נשלח הוא, אף אחד לא ידע, אבל שמועות רצות, אחת יותר מפחידה מהקודמת. גבר גבוה, סמיך, בקולו מדהים, עם צלקת שמחזיקה על לחיון. אנשי הישוב מברכים אותו בעיניהם, הנשים מסתתרות ממנו, והכלבים, ברגע שהם רואים אותו, מזיזים זנבותיהם. הוא נבנה בבקתה של הסב הנטושה, ועובד בחפירות הקשות שהאחרים נרתעים מהן.
רוני, יתומה שהייתה תחת טיפול של דודתה, נישאה אליו בגלל המשקלו של אלחנן. כאשר ראשת הישוב חתמה על הטפסים ואמרה בקול רשמי: אפשר לברך את הזוג, אף אחד לא הרים אף אצבע. השתיקה הייתה כבויה, עד שנשמע קרקוע של עורב על דקל.
באותה השקטה יצא יובל, בן דוד של רוני, שהייתה לו אחיינית אחרי מות ההורים. הוא ניגש אליה, מביט בה בעיניים קפאיות, וצורח בקול רם:
לא יותר אחית לי. מהיום הזה אין לי יותר אחות. איך אתה עשית תקריב משלי? אל תבוא יותר הביתה!
הוא נזף על האדמה ליד רגלי אלחנן, והלך, חותך את הקהל כמו פטיש קרח. דודתו, משורשרת, הלכה בעקבותיו.
רוני נעמדה, לא זזה, דמעה אחת נגלגלה על לחייה. אלחנן הביט ביובל בזעם, שיניים נחשבות, ידיו כווצו. חשבתי שהוא יפוצץ אותו, אבל הוא הסתכל על רוני בעדינות, כאילו מפחד לשבור אותה, תפס אותה בידה ולחש בחשש:
בואי הביתה, רוני.
הם הלכו יחד, שניים בלבד, נגד כל הישוב. הוא גבוה וחשוך, היא חלשה, לבושה בשמלה לבנה. באוויר פקפוק רעיל ומבט של זלזול. הלב שלי נגע בצינור, וקשי לי לנשום. הביטתי בהם, הצעירים, וחשבתי: אלוהים, כמה כוח ידרשו מהם כדי לעמוד מול כולם.
הכל החל כמו תמיד מהקטן. רוני הייתה מובילה את הדואר, בחשאי, שקטה. באחד הסתיו, ביום גשם כבד, חבורה של כלבים נדודים תקפה אותה על קצה הדרך. היא צעדה, הורידה את התיק הכבד, והאותות של המכתבים פזזו בחול. פתאום הופיע אלחנן. הוא לא צעק, לא ניגן בעץ. הוא נגש למוביל הכלב, אלף, ואמר לו משהו חרישי. הכלב קפץ, היסס, והחבורה נאלצה לחזור.
אלחנן אסף את המכתבים הרטובים, ניגר אותם, והושיט לרוני. היא הרימה את עיניה המלאות בדמעות והשיחה: תודה. הוא חייך, הסתובב והלך לדרכו.
מאותו היום רוני התחילה להסתכל עליו אחרת לא בפחד כמו כולם, אלא בסקרנות. היא שמעה איך הוא תיקן גדר שבורה של סבתא מריה, שהביאה בת של העיר, בלי לבקש. היא ראתה אותו מציל גור שנפל לנהר בטעות, ומצא גור חתול קפוא, שהביא הביתה. הוא עשה את כל זה בעדינות, כאילו מתבייש בטוב לבו, והיא ראתה זאת. הלב השקט והבדוד שלה נמשך לנפשו הפצועה והבודדת של אלחנן.
הם התחילו להיפגש ליד מעיין רחוק, כשחושך ירד. הוא שקט יותר ויותר, והיא סיפרה לו על חדשותיה הקטנות. הוא הקשיב, ופניו הקשוחות התלאו. יום אחד הוא הביא לה פרח אורכידאה ברכסי הבוצות, מקום מקולל. באותו רגע היא הבינה שהיא נפלילה.
כשהכריזה למשפחה שהיא מתחתנת עם אלחנן, נוצרו קולות. דודתה במילים, אחיה יובל איים לפגוע בו. אבל היא עמדה על דעתה, כמו חייל ברזל: הוא טוב, אתם רק לא מכירים אותו.
החיים שלהם היו קשים, חיי עוני. אף אחד לא רצה לעבוד איתו, ולא קיבל עבודה קבועה. הם חיו בעבודות מזדמנות, רוני קיבלה רק כמה אגורות מהדואר. בביתם הישנות, תמיד היה נוח ונקיה, הוא בנה מדף לספרים, תיקן את המרפסת, ופרק פרחי קיץ תחת החלון. בערבים, כשחזר ממלאכת היום, עייף ושחור, הוא יושב על ספסל, והיא מניחה לפניו צלחת מרק חם. בתוך השקט הזה היה יותר אהבה והבנה ממילים חמות.
הכפר לא קיבל אותם. בחנות רוני קיבלה לעיתים לחם יבש וקל משקל. הילדים זורמים אבנים על חלון ביתם. אחיו יובל, כשראה אותם ברחוב, עבר לצדו השני.
במשך שנה עבר, ואז אירעה שריפה. הלילה היה חשוך ורוחני. אסור של יובל נשרף, והרוח העיפה את האש אל ביתם. האש התפשטה כמו מצת. כל הישוב רצף עם דליים וחרבות. האנשים צעקו, אך מעט נותר. האש זעקה, שברה את השמיים. פתאום, אשתו של יובל, רחל, עם תינוקת על הכתף, קראה בקול מפוחד: משה! הילדה בבית! היא בחדר שלה בחלום!
יובל רץ אל הדלת, אך השפה של האש כבר התקרבה. אנשי הכפר החזיקו אותו, מונעים ממנו להיכנס: אתה תשרוף את עצמך!. הוא ניסה, צעק, נחרד.
באותו הרגע, כשהכל נלקח על ידי האש, אלחנן פרץ מהקהל. הוא רץ, פניו חסרות הבעה, הסתכל על הבית, על האב המוזר, ואז, ללא מילים, שפך על עצמו מים מהדלי ושבר את עצמו אל הלב. הקהל קפץ, נשמר רוגע. הפקקים של קורות נופלו, הגג נשבר ברעש. אף אחד לא חשב שהוא יחזור.
מן האפלה הופיע דמות שחורה, מתנודדת אלחנן. שערו שרף, בגדי האש מתפזרים. הוא נושא בתינוקת עטופה בשמיכה רטובה, צעד עוד כמה צעדים ונפל על האדמה, מעביר אותה לנשים הממהרות. הילדה חיה, רק מתעטפת בעשן. אלחנן… היה קשה לראות אותו ידיו וגביו נסחרו בשריפות. רצתי לעזרתו, הענקתי טיפול ראשוני, והוא לחש במתנשא: רוני רוני.
כאשר הקם ברפואה שלי, המבט הראשון שלו היה על יובל, קובע ברכיו, על הברכיים. לא מצחיק, אבל הוא היה שם, ברכיים. יובל היה דומם, כתפיו רועדות, והדמעות הגבריות נזרקו על לחיו הלא מגולחים. הוא אחז ביד של אלחנן, נגע בראשו ולקח אותו בברכה שקטה, שמדברת יותר מכל סליחה.
מאותו רגע, כאילו נפתחו שדות אחרי סופה המים זורמים בחופשיות ללב של אלחנן ורוני. הוא החליט לרפא, השאריות נשארו, אך הן היו רק צלקות חדשות. הכפר הסתכל עליהם לא בפחד, אלא בכבוד. צלקותיו של העבדים הפכו למדליות של גבורה.
האישיים של הכפר תכננו לתקן את הבית שלהם. יובל, אח של רוני, הפך לחבר קרוב של אלחנן תמיד שם, מוכן לעזור, לתקן מרפסת, להביא חציר לכלב המשק שלהם. אשתו, אלונה, מביאה תמיד שמנת רוויה לרוני, אפייה של עוגות. כולם מביטים על אלחנן ורוני ברוך, כמתוך חרטה שמבקשת למחול על העבר.
שנה אחרי, נולדה להם בת מרים, דומה לרוני, עוררה, עיניים כחולות. עוד כמה שנים נולד בן דניאל, כשלו של אלחנן, ללא הצלקת הלחייה, רציני ועמוק.
הבית המשוחזר מתמלא בצחוק הילדים. אלחנן, שהיה קשוח, הפך לאב הכי עדין בעולם. כמה פעמים הצלחתי לראות אותו חוזר מבית העבודה, ידיו שחורות, עייפות, והילדים קופצים עליו, מתנשקים על צווארו. הוא מרים אותם בזרועיו, זורק אותם אל התקרה, והצחוק ממלא את הבית. בלילות, כשרוני מניחה את הקטנה במיטה, הוא יושב עם מרים ומחרוז לה צעצועי עץ סוסי, ציפורים, דמויות מצחיקות. אצבעותיו גסות, אך המשחקים נראים חיים.
פעם נכנסתי לבדוק את לחץ הדם של רוני, ובחצרם תלויה תמונת שמן. אלחנן, ענק, יושב ברכיים ותיקן את האופניים הקטנות של דניאל, ויובל תומך בחלק האחורי של הגלגל. שני הילדים משחקים בחול, בונים משהו יחד. סביבם שלמות, רק צליל הפטיש וקיבוץ הציפורים סביב הפרחים של רוני.
רואה אותם, והעיניים שלי מתמלאות דמעות. יובל, שגזז את האחות, עומד כתף אל כתף עם בעלה-העבדים. אין שנאה, אין זיכרונות קשים, רק עבודה משותפת וילדים שמשחקים יחד. הקיר של פחד והשפלה נמס כמו שלג אביבי תחת השמש.
רוני יצאה למרפסת והביאה לשניהם כוסות קוואז קרים. היא חייכה אליי בחיוך שקט, מואר. בחיוך הזה, במבטה אל בעלה ואל יובל, ובאלו הילדים המשחקים, היה כל האושר שהמשיכה לשאת אותה אחרי כל הקשיים. היא לא טעה. היא הלכה אחרי נשמתה, נוגדת לכל הסביבה, ומצאה הכול.
עכשיו אני מביט ברחוב שלהם. הבית עומד בין גרניונים ופרחי פטונים. אלחנן, עם שיער אפור במצח, עדיין חזק, מלמד את דניאל בוגר הקולפים. מרים, נערה מתבגרת, עוזרת לרוני לתלייה של בגדים ריח של שמש ורוח. הם צוחקים על משהו משלהם, על ילדות.
הסיפור של רוני ואלחנן הוא סיפור של אהבה, של גבורה, של שינוי, של קהילה שלמה שלמה.
