זה לא אותו אלכסיי לילוש עמדה מול המראה, מחליפה עגילים בפעם השלישית. — נו, כפתור, — פנתה לכלבה שלה — אלה או האחרים? כפתור פיהקה. — תודה על התמיכה. היא הציצה בשעון. עוד חצי שעה. התרגשות משונה. בדרך כלל היא בטוחה בעצמה — המחזרים תמיד הסתובבו סביבה, אבל הפעם… — שטויות, — החליטה, ונעצה עוד מבט במראה. — את — הכי טובה! אולי זה בגלל שהיא עוד לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון — ואף לא פגישה אחת. שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליו בשיחה, — עלה במחשבתה בחיוך. לילוש נאנחה ולקחה את התיק. הגיע הזמן. שלושה שבועות קודם — אלוהים, מתי כבר תתחתני ותעזבי את הבית? — נאנח אביה, הנוירוכירורג, בארוחת הערב. הוא זה עתה שב מניתוח ארוך, וקיווה לערב שקט עם ספר של אסימוב בעברית. ולילוש לא הפסיקה כבר חצי שעה, מנתחת בהתרגשות את ההבדלים בין מדע בדיוני ישראלי לעולמי. — אבא, הרי אמרת בעצמך שאסימוב זה פסגת הספרות… — אמרתי. נדבר על זה בפעם הבאה? עכשיו אני רוצה שקט. לילוש נעלבה — ושתקה לשלוש דקות תמימות. — דרך אגב, לגבי חתונה, — פתאום הפציע הבזק בעיני האב. — את זוכרת את ד”ר ספקטור — המנהל של הקליניקה בה התמחיתי? — נו? — יש לו בן. אומרים שהוא ממש בחור הגון. ספקטור ביקש את המספר שלך — שיכיר ביניכם. הסכמתי. לילוש עיקמה פרצוף. כל השידוכים האלה — כל כך מיושן, וזה טוב רק למי שאין לה ברירה, מה לה ולזה? אבל לא העזה לסרב לאבא. השיחה הראשונה ה”בחור ההגון” התקשר אחרי כמה ימים. — שלום, זו אלכסיי. אבא שלי דיבר איתך? — כן, — ענתה לילוש ביובש, אבל בליבה כבר ניצת עניין. קול נעים. — אבא שלי מאוד החמיא לך. אמר שאת… מיוחדת. — אני לא יודעת, — צחקה. — סטודנטית רגילה. שנה ב׳ ברפואה, מסלול ילדים. ואתה? — שנה א׳. אהיה כירורג… אה, זה מסביר את הביטחון. הם דיברו שעה. ואז — שעתיים נוספות. ומאז, כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על האהבה שלו למדע בדיוני, ועל החששות מגופו — האם הוא רזה מדי, חיוור מדי, עייף מדי? לילוש הקשיבה, אבל לפעמים חשבה: זה בעצם התפקיד שלי… וכמעט פלטה: “אלי, תירגע כבר.” (הוא סבל את השם “אלי” בקושי…) אבל חוץ מזוטות — הכל מצא חן בעיניה. המפגש ב“כיכר הבימה” סוף סוף קבעו להיפגש. בתחנת “כיכר הבימה”. קולנוע, ואחר כך גלידה ב”קוסמוס” ברחוב דיזנגוף. משם — מי יודע. לילוש קפצה מהקרון והביטה סביבה. המון. רעש. ריח המטרו. והנה הוא — גבוה, נאה, עם זר ורדים. עומד ליד העמוד, סוקר בדריכות כל רכבת. היא ניגשה בהחלטיות: — אלכסיי? הבחור נבהל, הביט בה מופתע: — סליחה, את… — לילוש, — אמרה ברצינות והושיטה יד — חצי לחיצת יד, חצי נשיקה. נדהם מהיופי שלי, — קימצה לה. שוב עבר ל”את”… הבחור קפא. — לילוש? — שאל מהוסס. — אבל אני… — נו, בוא כבר! — משכה אותו בשרוול, — עוד צריך להספיק את ההזמנה! — חכי רגע, רק רציתי להגיד… — נדבר אחר כך! — והובילה אותו החוצה. הוא הביט לאחור — כאילו חיפש מישהו — אבל לילוש כבר סחפה אותו להמון. הזר עוד בידו. הביט בפרחים, ואז בה — ונכנע. — טוב, — אמר בשקט. — הולכים. קולנוע ובית קפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילוש אהבה גם את המעיל המעוצב של הבחור, עם צעיף סרוג ביד אמו. ריח קל של בושם צרפתי יקר. גלידת וניל עם ציפוי פריך ב”קוסמוס” של דיזנגוף. וההסכמה ביניהם על כמעט הכול. אומנם בעיקר לילוש דיברה, והוא — האזין מוקסם, עיניו החומות נעות אחריה, מהנהן בשלווה, ולפעמים הניח יד רחבה ומחממת על כף ידה הקטנה — כל כך גברי וסקסי! — את יודעת… — אמר, כשצעדו בערב בשדרות רוטשילד — את כזו… — כזו מה? — שאלה בלחש. — אמיתית. ספונטנית. היא חייכה אליו את החיוך הכי שובה שלה. היא הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחר כך הרומן התפתח מהר. הם נפגשו כמעט כל יום, ודיברו בטלפון שוב ושוב. אם רק היה סמארטפון — היו מדברים עוד יותר… אחרי שלושה חודשים אלכסיי הודה שהוא אוהב אותה, לא יכול בלי, ורוצה להינשא לה. לילוש, אחרי שהעמידה פני מתלבטת עשר דקות, הסכימה בשמחה. — צריך להכיר אותך להורים, — חשב בקול החתן. — לא עכשיו, עדיף להמתין, — נבהלה לילוש. המשפחה שלה, למרות הרצון “להשיא” אותה, הייתה מאוד קפדנית במחזרים. במיוחד הסבתא. אף אחד לא היה ראוי לנכדתה היקרה, ואבא ואמא תמיד הקשיבו לה. לוותר על אלכסיי לא הייתה מוכנה. גם עם הוריו של אלכסיי — לא מיהרה להכיר, שלא יידעו האחד על השני יותר מדי. יום ההולדת של אבא ההזדמנות צצה אחרי שבועיים. אבא, שבדרך כלל לא חוגג, מציין יומולדת 55 עם אורחים. לילוש הודיעה חגיגית שתגיע לא לבד. כמעט כל האורחים כבר הגיעו כשלילוש הובילה פנימה את המחזר — עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי. — אבא, תכיר בבקשה… — החלה בטקסיות. הטלפון צלצל. — רגע, אני עונה — אמר אבא. הוא שב, מעט מתנשף: — זה היה ספקטור — שאל איך מגיעים מהתחנה. איזה יופי שהוא בא. חששתי שהוא עדיין נעלב מאז שלא הגעת לפגישה עם בנו! לילוש קפאה. — לא הגעתי?! אבא הסתכל עליה בתרעומת: — נכון. הוא אמר לי שבנו חיכה לך ב”כיכר הבימה” שעתיים — עם פרחים, ואת לא באת. לילוש פנתה לאלכסיי באיטיות. הוא עמד בדלת — חיוור, עם זר הציפורנים — והביט בה באשמה רכה. — נחזור עוד רגע, — לחשה לאב המופתע, ותפסה את אלכסיי ל”חדר שלה”. האמת לילוש סגרה את הדלת. הביטה בו. — רגע, — דיברה לאט, כאילו מפחדת לטעות. — מה זאת אומרת “לא הגעתי”? אלכסיי שתק. — אתה לא אותו אלכסיי? הוא הניד ראשו. — אתה לא אלכסיי ספקטור?! — לא, — לחש. — אני אלכסיי סוקולוב. חבר הכיר אותי לנערה… נטשה. חיכיתי לה ב”כיכר הבימה”. ואז את ניגשת ו… — ופשוט חטפתי אותך, — קבעה לילוש. עמדו בחדר ושתקו. — ניסיתי להגיד, — לחש. — ביום הראשון. בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת. — אני אף פעם לא מקשיבה, — הסכימה. — יש לי כישרון. כפתור ייללה ליד הדלת. לילוש התיישבה על המיטה. — ומה עכשיו? אלכסיי הביט בה — ארוכות, ברצינות, אפילו יותר מדי. התקרב וירד על ברך. — לא אכפת לי איך הכירו בינינו. גורל, או אבא של מישהי. — אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. באמת. בלי בלבולים. לילוש חייכה בהקלה. — טוב. בוא נכיר את ההורים. רק תדע: המשפחה שלי לא פשוטה. — גם שלי לא. ויש לי חתולה עם אופי. — נסתדר! יצאו מהחדר. בסלון כבר חיכה ד”ר ספקטור ובנו שרק נכנס — גבוה, יפה, עם זר ורדים. לילוש הביטה על אלכסיי ספקטור האמיתי. ואז — על שלה, חיוור, ועם זר ציפורנים. לא, — חשבה. — זה לא הוא. וצחקה — באמת. — אבא, — אמרה, — יש לי בשבילך חדשות. וסיפור ארוך.

Life Lessons