זה אפילו לא פתוח לדיון – נינה תגור איתנו, זה אפילו לא פתוח לדיון, אמר זכריה והניח את הכף בצד. הוא אפילו לא נגע בארוחת הערב, כנראה כי התכונן לשיחה רצינית. – יש לה חדר, בדיוק סיימנו שיפוץ. אז בעוד שבועיים הבת תעבור אלינו הביתה. – שכחת משהו? – שאלה קסניה אחרי שסיפרה עד עשר בשקט. – נגיד, שהחדר הזה היה מיועד לילד המשותף שלנו? ואולי פספסת את העובדה שלנינה יש אמא, והיא זו שאמורה לגדל אותה? – אני זוכר שתכננו ילד – הנהן הגבר בזעף. הוא קיווה שאשתו תסכים בלי להקשות, ולא יהיה צורך להמשיך להתווכח. – אבל לא נורא, אפשר לדחות את זה בכמה שנים. בכל מקרה, את עוד צריכה לסיים לימודים, עכשיו זה לא הזמן לילדים. חוץ מזה, נינה בכלל לא רוצה אחים ואחיות. ולגבי אמא שלה… – זכריה חייך חיוך עקום – אני פועל לשלול לה את זכויות ההורות. מסוכן לילדה להיות איתה באותו בית! – ילדה? – הרימה קסניה גבות בפליאה – היא כבר בת שתים-עשרה, ילדה גדולה. ומה בדיוק מסוכן? שהיא לא מרשה לה להסתובב בלילה? או שהיא מאלצת אותה להכין שיעורים ומאיימת לקחת לה את הטלפון? האקסית שלך בכלל צדיקה אם היא עוד לא שלפה חגורה! – את לא יודעת כלום, לחש הגבר – נינה כבר הציגה לי חבורות, נתנה לי לקרוא הודעות עם קללות ואיומים! אני לא אתן שיקטינו לה את החיים! – זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו, כשאתה מציית לה. קסניה התרוממה מהשולחן, השאירה את המרק כמעט לא נוגע. התיאבון נעלם, ולראות את בעלה מאוכזב רק גרם לה לכאב ראש. הרי אמרו לה – אל תמהרי להתחתן! תחיו יחד כמה שנים בלי חתונה, תבדקו את הזוגיות… אבל היא הרי הכי חכמה! בטוחה שזו הדרך הנכונה עבורה! וגם רצתה להספיק לפני כל החברות… למה כולם הזהירו לא למהר? פשוט – לזכריה זה נישואים שניים, הוא מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, ויש לו בת די גדולה שהוא מאוד קשור אליה. שלוש סיבות שלכאורה לא משמעותיות, אבל יחד – כמעט אסון. בעצם, שתי הסיבות הראשונות לא ממש הפריעו. להפך, קסניה אהבה שבן זוגה מנוסה ובעל ניסיון חיים. היא גם ביררה מהאקסית – הגירושים היו בהבנה מלאה וללא ריבים. הבעיה הייתה הסיבה השלישית – נינה, ילדה מפונקת ולא רגועה, שגדלה בעיקר אצל סבתה כי ההורים עבדו קשה כדי לדאוג לה לעתיד. הגירושים לא הפריעו לה, כי ידעה שאבא שלה אף פעם לא יעזוב אותה – גם אם יתחתן שוב. אבל החתונה של אמא… לזה היא לא היתה מוכנה. לא רק שאביה החורג שם דגש רציני על החינוך שלה, פתאום גם אמא שינתה עבודה, נשארה יותר בבית ושיתפה פעולה עם בעלה החדש. עוצר, שיעורים, חונכים, כי נינה לא עמדה ברמה בלימודים… כל זה הוציא אותה מדעתה, עד שהתחילה לספר סיפורים לאביה ולהלחיץ אותו. כן, נינה רצתה לעבור לאבא, מבינה שעקב העבודה שלו היא תישאר די חופשיה. קסניה לא באמת עניינה אותה – היא לא התכוונה לציית לאשה שמבוגרת ממנה בשבע שנים בלבד. ולמען ה”חופש” שלה, הייתה מוכנה להכל. ************************ – נינה מגיעה היום. תכיני לה את החדר ואל תעצבני אותה, מספיק מה שעברה, – זכריה קבע עובדה תוך כדי שהוא בוחר עניבה לחליפה. – לו הייתי יודע שאלקה תתחיל להתעלל בה בגלל גבר חדש… אבל מה זה חשוב עכשיו? אי אפשר להחזיר את הזמן. – אז באמת לא שינית את דעתך? אתה באמת רוצה שהיא תעבור אלינו? – קסניה עוד קיוותה שבעלה לא יצליח. – ומי ישגיח עליה? אתה מגיע במקרה הטוב בשמונה בערב. – את תשגיחי, – משך בכתפיו. – היא כבר לא ילדה קטנה, היא עצמאית. – יש לי מבחנים, בעצמך אמרת שאני צריכה להתרכז בלימודים, – חייכה במתכוון. – שהיא לא תפריע לי ללמוד, ואם צריך שתדע לנקות כי בשבועיים הקרובים – זה התפקיד שלה. – היא לא עוזרת בית… – וגם אני לא, – קטעה אותו קסניה. – אבל אם היא גרה פה, היא תעזור בבית. ועדיף שתדבר איתה על חוקי הבית המשותף. ************************ – אבא, אתה באמת תיתן לה לרדות בי? אני לא מצליחה אפילו להיפגש עם חברות, והיא הטילה עליי את כל המטלות בבית, והחיוך על פניה! קסניה שמעה את זה במקרה וחייכה בציניות לעצמה – כן, בטח, תגרמי לה לעשות משהו… יותר סיכוי שנראה נס משמים. – אני אדבר עם קסניה, מבטיח. אבל גם את צריכה לנסות להסתדר איתה, נינה, אני יודע שקשה לך, אבל אני לא יכול לעקוב אחריך. תסתדרי איתה, תראי איזה ילדה טובה את. – טוב, אנסה, – ענתה באי רצון, מבינה שלא תשיג ממנו עכשיו כלום. – וזה נכון שקנית לה רכב? – נכון, ומה קרה? – כלום… רק שאתה טוען שאין לך כסף לשלוח אותי לחו”ל בחופש, וזה כל מה שרציתי! – בכל מקרה לא היית נוסעת לבד, את רק בת שתים-עשרה ולי אין איך להשגיח עליך. בקיץ ניסע – כולנו. – אני בכלל לא רוצה לטייל עם כולכם! אתה לא אוהב אותי בכלל, נכון? – נשמעה לחישה. – למה בכלל לקחת אותי מאמא? לאשתך אני סתם מפריעה, ואתה תמיד עסוק… קסניה כבר לא האזינה – היא הבינה שגם אם ייקח זמן, נינה תצליח להשיג את כל מה שתרצה. וזה לא יסתכם רק בחופשות. הילדה המתוחכמת כנראה תצליח להיפטר מכל מי שמתחרה איתה על הכסף של אבא. כנראה שתצליח. היא נמאסה על קסניה, והחלטתה – עוד ריב אחד והיא מתגרשת. ובסוף, תספק לנינה “הפתעה” – שגם אז זכריה יצטרך לשלם מזונות. ********************** ובכן, קסניה צדקה – הערב התחיל בגשם של תלונות. היא הקשיבה ואמרה ברוגע – אני מגישה גט. – אני רוצה שקט, לא לשמוע אינסוף השמצות כלפיי. וכן, הזהרתי אותך שלהיכנע לדרישות של הבת זה רעיון גרוע, – וכשראתה את החיוך השמח של נינה, קסניה מיהרה להנמיך ציפיות – ואת עוד לא צריכה לשמוח, מי יודע איך תתגלגלי. למשל, אני יכולה לעשות לך אולטימטום – אם אבא ירצה לפגוש את הילד שלנו, – ליטפה את הבטן, – שידאג לשלוח אותך בחזרה לאמא. כשנינה חיפשה מילים בכעס, וזכריה עיכל את המצב, קסניה כבר לקחה מזוודה מוכנה ויצאה. היא אמנם לא באמת הייתה בהריון – רצתה רק להלחיץ את הנערה המציקה ולתת שיעור לגבר שלא מבין כלום בפסיכולוגיה של ילדים…

זה בכלל לא עולה לדיון.

הנבה תגור אצלנו, זה בכלל לא עולה לדיון, אמר זוהר והניח את הכף בצד. לא נגע בארוחת הערב, כאילו מתכונן לשיחה חשובה. יש חדר פנוי, בדיוק סיימנו שם את השיפוץ. אז בעוד שבועיים הבת תעבור אלינו.

שכחת משהו? שאלה שלהבת אחרי שסיימה בלב לספור עד עשר. נגיד, שהחדר נועד בכלל לילד המשותף שלנו? ואתה כנראה מדלג גם על העובדה שלנבה יש אמא, ואיתה היא אמורה לגור.

אני זוכר שדיברנו על ילד, זוהר הנהן בגבות קמטים, ציפה שאשתו תסכים מיד, ולא היה צריך דיון נוסף. אבל זה יכול לחכות עוד שתיים-שלוש שנים. וחוץ מזה, את עדיין לומדת, עכשיו זה לא הזמן לילדים. גם נבה בכלל לא רוצה אחים או אחיות. ועל האמא שלה… גיחך בעקמומיות אני שולל לה את זכויות ההורות. מסוכן לילדה להיות איתה באותו חדר!

ילדה? הרימה שלהבת גבה. היא לא בת שתיים-עשרה? ילדה גדולה מאוד, אגב. במה הסכנה? בזה שאסור לה לצאת אחרי עשר בלילה? או בזה שמכריחים אותה לעשות שיעורים ומאיימים לקחת טלפון או לנתק לה את האינטרנט? האקסית שלך קדושה, אם עדיין לא התקרבה לאזור של חגורה ביד!

את לא מבינה כלום, שיניו של זוהר כמעט התאבקו. נבה כבר הראתה לי חבורות, נתנה לי לקרוא הודעות עם איומים וקללות! אני לא אתן להרוס לה את החיים!

זה בדיוק מה שאתה עושה ברגע זה, נגרר אחרי הרצון שלה.

שלהבת קמה לאט מהשולחן, מרק כמעט לא נגע. לא נשאר לה תיאבון, והמבט המאוכזב של בעלה נתן לה כאב ראש. אמרו לה אל תמהרי להתחתן! תנסי קודם, תחיו ללא חופה, תראו אם תשרדו… אך היא הרי הכי חכמה! יודעת מה טוב לה! גם כל כך רצתה להקדים את חברותיה…

למה כולם היו נגד החתונה המהירה? פשוט בשביל זוהר זו חתונה שנייה, הוא מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, ויש לו בת גדולה, שממש הוא סוגד לה. שלוש סיבות, כל אחת תמימה בפני עצמה, יחד כמעט אסון.

בפועל, שתי הסיבות הראשונות לא הפריעו לה בכלל. להפך אהבה שיש לה גבר מבוגר שמבין מה זה נישואים. שמעה מזוגתו הראשונה, אילנה, שהגירושין נעשו ברוח טובה, בלי טענות.

אבל הסיבה השלישית… נבה. ילדה מפונקת ועקשנית להחריד, שלרוב גדלה אצל סבתה, כי הוריה עבדו קשה כדי להעניק לה עתיד מכובד. הגירושין עצמם לא הפריעו לה היא ידעה שאביה לא יעזוב אותה, גם אם יתחתן בשנית. אבל הנישואים של אמה… לזה לא הייתה מוכנה.

האב החורג באמת לקח פיקוד על גידולה, והאם, שהחליפה עבודה, פתאום נמצאת יותר בבית ותומכת בכל לבה בבעלה החדש.

שעת עוצר, שיעורים, מורים פרטיים כי נבה לא עומדת בקצב בלימודים… כל זה עיצבן אותה עד טירוף. כל חייה הורגלה למסכים וטלוויזיה. זה עיצבן אותה כל כך, עד שהחלה להמציא סיפורים שונים כדי להרגיז את אביה.

כן, נבה רצתה לגור אצל אבא, ביודעה שבשביל עבודתו, תבלה את רוב זמנה לבד. שלהבת, הצעירה ממנה בתשע שנים בלבד, בכלל לא נספרה במשוואה לא התכוונה להקשיב לאמה החורגת.

ולמען חיים חופשיים הייתה מוכנה להכול.

**********************

נבה מגיעה היום. תכיני לה את החדר ואל תעצבי אותה, הילדה עברה מספיק זוהר פשוט קבע עובדות בעת שבחר עניבה לחליפה החדשה. אם רק הייתי יודע שאילנה בגללו תתחיל לדכא את הבת שלה… אבל אין מה לדוש בזה עכשיו. הזמן לא יחזור אחורה.

זאת אומרת, אתה לא משנה דעתך? אתה באמת לוקח אותה אלינו? שלהבת עד הרגע האחרון קיוותה שזה לא יצליח. ומי ישגיח עליה? אתה לא חוזר לפני שמונה בערב במקרה הטוב.

את תשגיחי, משך בכתפיו. היא לא ילדה, יודעת להסתדר לבד.

יש לי בדיוק עכשיו תקופת מבחנים, בעצמך אמרת שאני צריכה להתרכז בלימודים, חייכה במרירות. שתשמור על שקט, שלא תפריע לי ללמוד. מקווה שהיא יודעת לשטוף כלים ולנקות רצפה, כי שבועיים זאת החובה שלה בבית.

היא לא מנקה…

גם אני לא, חתכה שלוות. אבל כל עוד היא גרה כאן, שתעזור. עדיף תבהיר לה מה הכללים בבית הזה.

************************

אבא, אתה מרשה לה להתעלל בי? אפילו עם חברות אי אפשר לצאת, ואשתך דחפה עליי את כל הניקיון בבית, והיא בעצמה יושבת וצופה בטלוויזיה בגאווה!

שלהבת, שמעה הכול במקרה, גיחכה לעצמה. כן, בטח, תגרום לה להזיז אצבע… כנראה שהשמש תזרח בלילה קודם!

אדבר עם שלהבת, אני מבטיח. אבל גם את צריכה להשתדל להסתדר. אני באמת לא פנוי להשגיח אליך. תנסי לדבר איתה, תראי שאת בחורה טובה.

טוב, אני אנסה, ענתה נבה בלי רצון, הבינה שלא תצליח לשכנע את האב. אגב, נכון שקנית לה רכב?

כן, למה?

כלום! רק שאתה אמרת שאין לך כסף לשלוח אותי בקיץ לחול! כל כך חלמתי על זה…

לבד את לא יכולה לטוס, את רק בת שתיים-עשרה. בקיץ ניסע כולנו יחד.

אני לא רוצה יחד! אתה בכלל לא אוהב אותי, נכון? נשמע בבירור שנבה מתייפחת. למה לקחת אותי מאמא? לאשתך אני רק מפריעה, ואתה תמיד עסוק…

מפה שלהבת הפסיקה להקשיב. היא כבר ידעה נבה תשיג את שלה. לא רק הנסיעה; הכול. הילדה הערמומית תסלק עוד אחת שמתקרבת לארנק של אבא. ונראה שזה יצליח לה.

נמאס לשלהבת להישמע להאשמות של בעלה, והיא קיבלה החלטה עוד ריב אחד, והיא תתגרש. ואולי תבאס עוד את הילדה, שתדע שגם אחרי הגירושים זוהר יצטרך לשלם. מזונות.

**********************

ובכן, שלהבת צדקה הערב התחיל במבול טענות. היא הקשיבה ואז הודיעה בשלווה: אני מתגרשת.

אני רוצה חיים שקטים, לא לשמוע השמצות כל ערב. וכן, הזהרתי אותך; לרוץ אחרי הילדה זה רעיון גרוע, ובליבה לא יכלה שלא לשים לב לחיוך המנצח של נבה, אז מיהרה להוריד אותה אל הקרקע. וגם את, אל תשמחי יותר מידי, מי יודע איך יתגלגלו החיים שלך. למשל, אולי אשים את בעלך אולטימטום: אם ירצה לראות את הילד שלנו, ליטפה את בטנה והמשיכה, הוא חייב להחזיר אותך לאמא שלך. משהו כזה.

נבה ניסתה להגיב, וזוהר ניסה להבין מה קורה, אבל שלהבת כבר לקחה את המזוודה והלכה. לא באמת הייתה בהריון, רצתה רק להלחיץ את הילדה. לתת שיעור גם לגבר שלא מבין כלום בנפש של ילדהברגע שנסגרה הדלת, השתרר שקט שלא הכירו בבית הזה. נבה עמדה באמצע הסלון, המזוודה של שלהבת עוד מהדהדת בזיכרונה של כל טריקת גלגליה על הרצפה. היא הביטה באביה, שנחבט במבול מחשבותיו, מבולבל, מביט עליה ועל הדלת באותו מבט.

“זה בגללי?” שאלה, פתאום בקול דק שלא הכירה בעצמה.

זוהר הביט בה, לראשונה בלי עצבים, בלי כעס רק עייפות. הוא התיישב באיטיות, קימט את המצח, כאילו כל השנים נשמטו ממנו רגע אחד. “נבה, אף אחד כאן לא מאושר,” אמר סוף סוף, והמילים היו פשוטות, כנות. “ניסיתי לפצות אותך… לא פתרתי לך שום דבר. וגם לחיים שלי רק הוספתי עוד כאב.”

היא עמדה עוד שנייה. פתאום הבית, שכבר לא היה באמת בית בעבורה, הצטמק בין קירותיו. “אולי כדאי שאני אחזור לאמא,” לחשה. “אולי שם אצליח להסתדר יותר טוב…” ואז, קצת יותר חזק, קצת יותר בוגרת: “אני לא רוצה להרוס לך עוד משהו.”

הוא קם עטוף באהבה ששכח איך מבטאים, ניסה לטפוס בידה. “אני רק רוצה שתהיי בטוחה, שתהיי שמחה… לא משנה איפה.”

היא הנידה בראשה, דמעות בגרונה. “אני אנסה. הפעם באמת.”

הם עמדו כך, שניים מרוסקים, מבינים שאת הלב אי אפשר להכריח. ואולי דווקא ביום שבו נמאס לאחרים התחילה לאט לאט לגדול בהם בגרות חדשה. את הסיפור הזה יזכרו לא כעוד מלחמה, אלא כיום שבו מישהו סוף סוף הפסיק לבחור בשביל האחר, והתחיל להקשיב פשוט, באהבה.

בחוץ כבר כמעט ירד ערב, ובפעם הראשונה מזה זמן רב, לא הורגשה עודף דרמה בבית. רק שקט. שקט של התחלה חדשה, של אמת שלא מפחדת מהבדידות, ותמונה ברורה לפעמים כדי להציל את עצמך, אתה חייב פשוט לפתוח את הדלת וללכת.