אפילו היום, לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ושואלת את עצמי מתי אבא שלי הצליח לקחת לנו הכל.
הייתי בת 15 כשהדברים קרו. גרנו בדירה קטנה אבל מסודרת בפתח תקווה היו רהיטים, המקרר היה מלא בימים שאמא שלי הלכה לסופר, והחשבונות כמעט תמיד שולמו בזמן. הייתי בכיתה י’, והדאגה הכי גדולה שלי הייתה לעבור את הבגרות במתמטיקה ולחסוך כמה שקלים בשביל נעלי ספורט שרציתי.
הכל התחיל להשתנות כשהאבא שלי התחיל לחזור מאוחר יותר הביתה. נכנס בלי לומר שלום, זורק את המפתחות על השולחן והולך ישר לחדר עם הטלפון ביד. אמא שלי הייתה אומרת לו:
שוב אתה מאחר? אתה חושב שהבית הזה יתנהל מעצמו?
והוא היה עונה בקור:
תניחי לי, אני עייף.
שמעתי הכל מהחדר שלי, עם אזניות באוזניים, עושה עצמי לא שומעת ולא רואה.
יום אחד בערב ראיתי אותו מדבר בטלפון בחצר. הוא צחק בלחש, אמר דברים כמו “כמעט גמרתי” ו”אל תדאג, אני מסדר”. ברגע ששם לב שאני רואה, סגר מיד את השיחה. משהו בפנים התכווץ לי אבל שתקתי.
ביום שישי אחד, כשחזרתי מהתיכון, ראיתי מזוודה פתוחה על המיטה שלו. אמא שלי עמדה ליד הדלת של חדר השינה עם עיניים אדומות. שאלתי:
לאן הוא הולך?
הוא אפילו לא הסתכל עליי, רק אמר:
אני אהיה חסר לזמן מה.
אמא שלי צעקה עליו:
חסר לזמן מה עם מי? תגיד את האמת!
באותה שניה הוא התפוצץ ואמר:
אני עוזב עם אישה אחרת. נמאס לי מהחיים האלה!
התחלתי לבכות ואמרתי:
ומה איתי? עם הלימודים שלי? עם הבית שלנו?
והוא רק ענה בקור:
תסתדרו.
הוא סגר את המזוודה, לקח את המסמכים מהמגירה, את הארנק שלו, ויצא מהבית אפילו לא נפרד.
באותו ערב אמא שלי ניסתה למשוך כסף מהכספומט הכרטיס נחסם. למחרת הלכה לבנק ואמרו לה שהחשבון ריק. הוא משך את כל הכסף שחסכו יחד. גילינו גם שהשאיר לנו חובות של שני חודשים, וגם לקח הלוואה ושם את אמא שלי כערבה, בלי שאמר לה.
אני זוכרת איך אמא שלי ישבה ליד השולחן, בודקת חשבוניות עם מחשבון עתיק, בוכה וממלמלת:
לא מספיק לכלום לא מספיק
ניסיתי לעזור לה להתארגן עם החשבונות, אבל לא באמת הבנתי חצי ממה שקורה.
אחרי שבוע ניתקו לנו את האינטרנט, והייתי על סף ניתוק החשמל גם. אמא שלי התחילה לעבוד בעבודות ניקיון אצל משפחות, ואני מכרתי סוכריות וגלידות בתיכון. התביישתי לשבת בהפסקה עם השקית, אבל עשיתי את זה כי בבית כבר לא היה אפילו לדברים הבסיסיים.
היה יום שפתחתי את המקרר, ובפנים הייתה רק קנקן מים וחצי עגבנייה. התיישבתי במטבח ובכיתי לבד. באותו ערב אכלנו אורז לבן, בלי כלום. אמא שלי התנצלה שוב ושוב, שהיא לא מצליחה לתת לי את מה שנתנה בעבר.
הרבה אחרי זה ראיתי בפייסבוק תמונה של אבא שלי עם אותה אישה במסעדה מקימים לחיים עם כוסות יין. הידיים שלי רעדו. כתבתי לו:
“אבא, אני צריכה כסף לציוד לבית הספר.”
הוא ענה:
“אני לא יכול לפרנס שתי משפחות.”
זה היה השיחה האחרונה שלנו.
מאז לא התקשר. לא התעניין אם סיימתי, אם אני בריאה, אם אני צריכה משהו. פשוט נעלם.
היום אני עובדת, משלמת את מה שצריך, ועוזרת לאמא שלי. אבל הצלקת הזו עוד איתי. לא רק בגלל הכסף, אלא בגלל הנטישה, בגלל הקור, בגלל איך שהוא השאיר אותנו טובעים והמשיך כאילו לא קרה דבר.
ועדיין, אני מתעוררת בלילות עם השאלה הזאת תקועה לי בחזה:
איך ממשיכים הלאה, כשהאב שלך לוקח הכל ומשאיר אותך ללמוד לשרוד, כשאת עוד ילדה?
