ומה אגיד לכולם כששאלו מדוע את לא באה לחג של אמא שלי? שאל יואל, נבוך.
תודה, היה טעים מאוד, אמר יואל והסיט את הצלחת. ענת, אני צריך לדבר איתך.
יודעת, יואל, אני אפילו מנחשת על מה.
באמת? על מה?
על יום ההולדת של אמא שלך.
כן. היום כבר העשירי לחודש, והיום הולדת שלה ב-18, אמר יואל.
ולי ה-20. את זה אתה, אני מקווה, לא שוכח? חייכה ענת.
בטח שלא, אהובה
יואל, אל תתחיל אפילו אני אומרת מראש: לא!
אבל עוד לא שמעת בכלל מה אני רוצה להציע, אמר יואל.
לא רוצה לשמוע! רק שתדע בשבת הזמנתי שולחן במסעדה לעשרה. שמונה הם החברים שלי ואתה ואני זה הנותרים. אם תרצה, תבוא. ואם לא, נחגוג בעצמנו.
כל שנה, כשהגיע תשרי, התחילו התהיות של יואל איך לארגן בשבוע אחד שני ימי הולדת של אמא ואשתו, בלי לפגוע באף אחת. כבר שלוש שנים, ולא מצא פתרון.
ענת, אמא הציעה שנחגוג יחד את שני ימי ההולדת, בשבת, אצלה בדירה. זה הגיוני למה לבזבז פעמיים? כולם פנויים בשבת.
יואל, ומי אמר לך שאני רוצה את כל הדודים, הדודות ובני הדודים של אמא שלך אצלי ביום הולדתי? אני הזמנתי את החברים שלי. אתה מכיר אותם מצוין, השיבה ענת.
אמא תיפגע, נאנח יואל.
ומה עם זה שאני נעלבתי גם בשנה שעברה וגם לפני שנתיים? זה לא חשוב? או שכבר שכחת?
היה דווקא בסדר…
בסדר? בוא ניזכר! לפני שנתיים התחתנו באפריל, הגיעה תשרי, לאמא שלך יום הולדת ששים, מה אמרת לי?
ענת, אמא רוצה חג ביתי, משפחתי. בואי לא נתכנן כלום לשבת.
ומה עשיתי? השתחררתי מוקדם מהעבודה בשישי, עזרתי לאמא שלך במטבח חתכתי, בישלתי, טיגנתי, הכנתי סלטים.
ובשבת התרוצצתי מהמטבח לסלון כמו מלצרית. ותתפלא אף אחד אפילו לא אמר לי מזל טוב.
מה פתאום? רותי ברכה, קטע אותה יואל.
לא! רק כשאמרת לה שהיה לי יום הולדת השבוע, היא חייכה: היה כבר עבר, מה יש לדבר?
אחר כך דיברתי עם אמא, ובשנה שעברה כבר בירכו אותך.
בוא נדבר גם על שנה שעברה: שוב אני מוצאת עצמי בשלנית ומשרתת ביום ההולדת שלי. שאלתי את חנה, אמא שלך, למה רותי לא עוזרת ומה היא עונה?
רותי אצל המניקור, חייבת להגיע עם ידיים מושקעות, ומחר היא אצל הקוסמטיקאית, ואחרי זה ספר.
האמת, רותי הגיעה בשיא ההופעה. ואני התלבשתי בקושי לפני שבאו המוזמנים. ואמנם, בירכו אותי.
אפילו הרימו לחיים אבל מיד שכחו ממני. ותזכור, לא בשנה שעברה ולא לפני שנתיים, אף אחד, חוץ ממך ומההורים שלי, לא קנה לי מתנות. השנה תודיע לאמא שלך שלא תסמוך עלי.
אבל היא לא תסתדר לבד.
יואל, לחנה יש לא רק כלה אלא גם בן זה אתה וגם בת רותי. אתם תסתדרו יופי. לי יש יום הולדת בשבת הקרובה, ואני רוצה להיות עם החברים שלי.
ומה אגיד לכולם? שאל יואל.
יואל, אל תעשה את עצמך קטן אף אחד שם לא ישים לב אם לא אהיה. זוכרים אותי רק כשצריך צלחות להחליף או להביא משהו מהמטבח. אצלכם כולם מגובשים אני מרגישה מיותרת.
ענת שכנעה את יואל שיש לה זכות לחגוג כראות עיניה. אבל חנה ורותי חשבו שכלה לא אמורה להיפרד מהמשפחה.
כמעט כל הימים עד ה-20 ניסו חנה ורותי לשכנע את ענת להשתלב בכללים של המשפחה, ולהיות בארוחת יום ההולדת של חנה.
ענת, התקשרה חנה, כבר נהייתה מסורת, שנתיים חיברנו את החגים וזה היה נפלא! מה השנה השתנה?
חנה, זה פשוט אני רוצה הפעם עם החברים שלי, ולעשות את זה במקום ציבורי. לא בבית, בלי להתרוצץ מהמטבח, פשוט לשבת עם כולם ולהנות.
אבל גם בבית כולם נהנים ומדברים ביחד! ניסתה חנה לשכנע.
חנה, את מדברת אני מתרוצצת. לא כיף לי ככה, לא רוצה.
בחיים לא חשבתי שתסרבי לעזור לאמא של בעלך! נעלבה חנה.
רותי היתה הרבה יותר נחרצת:
ענת! די כבר אמא הכינה תפריט, אבא היה אצל הירקן וקנה הכל. תחליטי מה את מבשלת!
אמא שלחה ליואל את רשימת המצרכים. תפסיקי להתווכח למה לריב עם האמא של בעלך? תבואי, תעזרי, בשבת תהיי איתנו, אחרי זה תלכי עם החברות.
רותי, אני לא עקשנית הודעתי לאמא שלך מראש, השנה אני עם התוכניות שלי! את תסתדרי לעזור לאמא.
ולמי היה הכי קשה? ליואל, שהיה צריך לבחור לאן ללכת. הוא לא רצה לפגוע, לא באמא ולא באשתו.
ונתנה לא אמרה לו לבחור, אבל יואל הבין אם יבחר באמא, אשתו תיעלב.
ענת הפסיקה לדבר על השבת. בשישי, אחרי הצהריים, התקשרה חנה לעבודה של ענת:
ענת, איפה את? קיוויתי שתוותרי על המסעדה ותבואי כבר להכין איתי חייבות להתחיל, לא נספיק עד מחר!
חנה, אני בעבודה! אמרתי לך השנה לא מבשלת ולא מגיעה! רותי תעזור לך.
את מבינה, יואל לא יקבל את היחס הזה כלפיי וכלפי המשפחה! ניסתה חנה לשכנע.
ואם התחתנתי עם יואל, לא אומר שכל חיי אני חייבת לשרת את המשפחה שלך!
יש לי חיים, חברים, ואגב אלה החברים המשותפים שלנו, של שנינו. לא אוותר עליהם בשביל להיות הטבחית ושוטפת הכלים שלכם!
ובזה הסתיימה השיחה.
בשבת יואל, עם מתנה ביד, נסע לאמא שלו. ענת הלכה בארבע אחרי הצהריים למסעדה בה הזמינה שולחן.
החברים הגיעו בזמן, רק הכיסא ליד ענת היה ריק. איש לא שאל כולם ידעו את הסיפור.
בירכו אותה, נתנו מתנות, הייתה שמחה, אבל ענת שוב ושוב הביטה בדלת בכל זאת קיוותה שיואל יבוא.
והוא בא, היישר עם זר שושנים צהובות, האהובות עליה.
ענת, בקושי ברחתי! דיברו עלייך המון דודה ציפי שאלה למה אין סלט פטריות האהוב עליה כמו בשנה שעברה, היא רצתה את המתכון.
והשולחן היה דל יחסית, ורותי כועסת היא הצליחה לשבור שני ציפורניים תוך כדי עזרה לאמא.
שנתיים נוספות ענת שימשה יועצת בלבד בהכנות, כי מהר מאוד כבר חיכתה לילד, ואחר כך הפכה לאמא לבן.
ויום ההולדת השישים וחמש של חנה כבר נחגג במסעדה.
ומה בעצם רצתה הכלה הזאת? הכול היה בסדר, והיא סתם הקשתה עלינו! התלוננה שוב ושוב חנה
מה דעתכם ענת צדקה? כתבו מה אתם חושבים בתגובות, לחצו לייק ועקבו אחרי העמוד, תמיד שמחה לקרוא אתכם!
