דבורה חוזרת מהסופר, סוחבת שקיות עמוסות, ומפטפטת עם שכנתה, נגה. כשרואה ליד שער הבית שלה רכב יוקרתי, היא זוקפת את גבה בגאווה:
או, כנראה זה החתן העתידי שלי הגיע כבר הבוקר.
נגה גם בוחנת את הרכב, וקמט דק של חוסר שביעות רצון עולה בעיניה:
את כבר מחשיבה אותו כחתנך? נו באמת, הוא בכלל לא הציע נישואין לאבישג שלך. וחוץ מזה, צריך לברר מי הוא. אולי הוא נוכל? או סתם רמאי…
דבורה מנפנפת בידה בביטול, פניה מתקשחות:
די לפטפט. הוא בחור טוב, בא עם כוונות רציניות לאבישג. טוב, אני חייבת לרוץ חייבים להרתיח תה לאורח, הנה הבאתי במיוחד שוקולדים.
היא חוטפת את השקיות וממהרת כמעט בריצה אל פתח הבית. נגה עומדת בפתח הבית שלה, עוקבת אחרי דבורה בגיחוך.
“מדהים. ועכשיו מובן למה היא קנתה גבינות יקרות, שוקולדים יוקרתיים ונקניקים משובחים. היא מקבלת את האורח הזה כמו מלך! זה מה שמטריד אותה, לחתן את האווילית שלה.”
***
בבית, דבורה מחייכת מאוזן לאוזן. בכניסתה היא רואה את אבישג יושבת על שרפרף, ולידה האורח.
החתן המיועד יושב קרוב, נעוץ במבט בעיניה של אבישג. כשהדלת נטרקת, הוא נעמד פתאום ומתרחק. נו, ברור התפעלו זה מזו.
האורח היה מנומס, כמו תמיד. הביא לאבישג פרחים, קופסת שוקולדים, בושם בתוך קופסה יפה.
כמעט התכופף לדבורה, “החמות לעתיד”, והיא לא הסירה ממנו מבט.
וואו, בת שלי, הוא כזה נאה! שיערו זרוע שיבה ברקות, אבל זה רק מוסיף לו. ממש אריסטוקרט! דבורה סיפרה מאוחר יותר בהתלהבות לאבישג.
אבישג מחייכת בגאווה:
הוא באמת אריסטוקרט, אמא.
אז למה הגיע? סוף סוף עם מתנות ופרחים? מתעקשת דבורה.
פני אבישג מחשיכות:
לא, אמא. הוא לא הציע לי נישואין. רק שכנע אותי לצאת איתו לדייט, להצגה בתל אביב.
החיוך נמוג מדבורה.
אה, שכנע אותך, אה? אנחנו מכירות את התל אביביים האלה. משתעשעים עם בחורות מהעיר, אחר כך נוסעים פה לחיפוש הרפתקאות חדשות.
לדייט, הוא אומר… אוי, ילדה, נדמה לי שתפסת איזה קזנובה. הוא כבר חודשיים בא הנה וחצי מילה על רבנות אין!
אמא…
מה אמא? את בת שלושים! והוא כבר קרוב לארבעים! למה לא להתחתן כבר? כל הזמן מושך זמן. עדיף היה עוזב אותך בשקט.
אמא, אנחנו נסתדר.
תסתמי ותקשיבי לאמא שלך! קוטעת דבורה, צועדת אליה וחוטפת לה מהיד את פרוסת הנקניק.
תחזירי למקרר, את עוד צריכה לחשוב על הגוף שלך! זה ביוקר, ואם הוא יגיע שוב, צריך מה להציע לו עם התה.
אבישג מביטה בה במבט כחול עז:
אמא, למה שוב את כועסת? מה לא בסדר?
דבורה מחזירה את הנקניק למקרר, מתחילה להרעיש בכלים תוך שהיא מפנה אותם מהשולחן.
היא גם לוקחת את צלחת הגבינות ממש מתחת לאפה של אבישג, ואת כלי השוקולדים. זורקת בה מבט נעלב ונוהמת:
אני פשוט מודאגת! הוא תמיד פה, מול כל השכונה, ובסוף ילך ולא יתחתן. כולם כבר קוראים לך רווקה זקנה!
והשידוכים, מאז שהתחיל לבוא לכאן האריסטוקרט הזה, כולם הפסיקו להתעניין בך!
אל תדאגי, אמא מחייכת אבישג. הוא לא יעזוב אותי, תזכרי.
***
שבוע אחרי כן, דבורה אורזת מזוודה לאבישג, דמעות בעיניה. תמיד חשבה שהיא שומרת על עצמה, אבל מתברר שלא.
הבת בהריון! לשאלת האם “מתי הספקתן”, אבישג מחייכת חיוך שובב:
הוא לקח אותי ליד היער, לקטוף פירות. חיכה לי שם, החזיר אותי, כי התלהב ממני. אני הרי יפה…
חכי, מה, ביער? איך זה? תגידי לי עכשיו, איפה פישלתי בגידול שלך?
הבת נוגסת נקניק וגבינה ודבורה רק מתרכזת באריזה:
העיקר, אמא! העיקר שהוא מתחתן איתי!
וכל המשפחה תהיה בחתונה, ברור? דבורה בשלה. קשה לי לשלוח אותך מהבית, ילדה. את הרי היחידה שיש לי.
אבקר אותך הרבה, אמא…
ואז דפיקה, השכנות פורצות בצעקות:
דבורה, את מסתירה שהבת שלך מתחתנת?!
היא נוסעת! מתרוצצת דבורה בבית.
איך נסענו בלי מתנה, למה לא אמרת?
לא צריך מתנות, היא רק נוסעת עם החתן לעיר.
איזה שמחה…
***
אבישג, הילדה של דבורה, עזבה. לקח אותה אהובה אל העיר.
הבת מתקשרת, מדברת על הבית הגדול של החתן, העתידי.
דבורה ממתינה לחדשות על החתונה חודש, עוד חודש, חצי שנה… עד אשר נגה, השכנה, רצה אליה עם סיפורים כי ראתה את אבישג תל אביב עם עגלה, כמעט התעלפה דבורה.
עם עגלה?! איך זה?
תוך כדי שהיא לובשת מעיל, רצה לתחנת האוטובוס, מחפשת הזדמנות לנסוע.
באה לה נכדה לעולם, ואפילו לא סיפרה! הסתירה מהאמא שלה!
היא מתקשרת מהתחנה. למזלה, בתל אביב יש קליטה. בכפר שלה אין מזה שנים.
הבת עונה אחרי דחייה ארוכה, מנתקת דבורה רותחת.
איפה את?! צורחת לנייד. אני בתחנה, בואי לקחת אותי! ולמה לא סיפרת לי שנולדה לך בת??
אבישג מגיעה לבד, מונית, מתקרבת לאמא, מסתירה עיניים.
אמא, סליחה. לא היה לי זמן להסביר. ילדתי בת, קראתי לה נוגה. היא דומה מאוד לך…
ואנחנו בבית של איתן (האהוב קראו איתן). יש לו בית מדהים!
ומה?
דבורה מביטה בה בקשיחות.
את מתביישת בי?
אבישג נבהלת:
לא, לא, מה פתאום, אמא? רק… איתן גר עם אמא שלו.
הבית והאוטו של איתן שייכים לה. והוא פועל לפי רצונה… היא לא מרשה לו לשאת אותי!
***
דבורה נכנסת מבעד לפתח הבית בתחושת ודאות שהיא הולכת לעשות סדר.
מי זאת אמא של איתן? בן מחזיר כלה הביתה עם תינוק בבטן, והיא אוסרת חתונה!
מתעלמת מאיתן ומהנכדה המוגשת לה לידיים, דבורה צועדת ישר לחפש את הגברת, המנגנת פסנתר בקומה שנייה.
היא משתעלת ודורשת תשומת לב, וכשלא מקבלת, סוגרת את מכסה הפסנתר.
הגברת המהודרת ליד הפסנתר מביטה עליה בקור:
מה קורה פה? שואלת בקור. מי את?
אני האמא של אבישג! פולטת דבורה. ואין בושה? מנגנת כשיש תינוקת שרוצה לישון?
את מתכוונת לנוגה? היא כבר ישנה מספיק, מקישה בגבה בעצם, לפעמים גם ההפך.
מפריעה לך התינוקת? משתוממת דבורה. אז אפשר לעבור דירה ולישון בראש שקט!
למה שאעזוב את הבית שלי, גברת?
כי את מפריעה למשפחה צעירה.
אני מפריעה? הרימה גבה. אני לא כופה עליהם דבר. הדלת שם, שילכו לאן שירצו.
אז לא אכפת לך מהנכדה שלך? ממשיכה דבורה.
הגברת עונה בקרירות:
דבורה, חמודה, למה שאחשוב על הבת שלך והנכדה, אם את ואיתן פה?
כבר נתתי לה את היקר לי מכל את הבן שלי! ואם זה לא מספיק… את תנסי להעיף גם אותי?
אני אתקשר לאן שצריך ותצאי מכאן על המקום. תרצי, תתעצבני, תלכי יחד עם איתן, אבישג והנכדה.
השיחה מתלהטת, איתן רץ לחדר, תחוב ודואג:
אמא, דבורה, אבישג הכינה לך תה במטבח!
***
כנראה שהתימונת עושה פלאים. דבורה זורקת עוד מבט עוין לעבר האמא, שותות תה וחיוך אירוני על פניה.
“אני אחיה אותך”, חושבת דבורה בטינה.
איתן מפזם מתחת לשולחן, מנסה ברמיזות לאותת: “אמא שלך יותר מדי נחרצת, כדאי לך להסביר לה משהו.”
אבישג גם יודעת שנדרש שיח ברור עם אמא. דבורה כמו דחפור שקשה לעצור.
אמא! סוגרות בחדר העבודה של איתן, כשהגברת שוב בנגינה. צריך לדבר!
על מה? מתמרמרת דבורה. רואה, כלום לא עוזר! והיא ממשיכה לסובב אתכם כמו בובה!
היא לא חמותי, מודה אבישג. זאת אשתו של איתן, אמא! אשתו הראשונה והיחידה!
דבורה נחרדת:
איך זה יתכן?
אבישג מביטה בעצב:
את רואה כמה איתן עשיר… זה בגלל שנשוי לה, אמא…
הוא נישא לה לפני עשרים שנה, היא כבר הייתה בת חמישים, ואין לה ילדים, היא לא רצתה משפחה…
דבורה ממצמצת, תוהה מה קורה חדר מלא ספרים, וילונות כבדים, בית עשיר.
הכל שלה, ממשיכה אבישג. לא הבנתי בתחילה כשבאתי, נלחמתי בה כי חשבתי שהיא אמא שלו, ורק אז סיפר לי את האמת.
רשע! מתרגזת דבורה. ולמה את צריכה אותו?
ברור, אמא! איתן רצה ילדים, והיא לא הסכימה. הוא חיכה שנים, ובסוף הסכימה שיהיה לו קשר מהצד.
כלומר, אותי. ועכשיו איתן כמעט לא חי איתה הם שכנים יותר מזוג.
שמעתי מספיק קמה דבורה. ארוזי, קחי את הבת ובואי איתי חזרה לכפר!
אבל אבישג מקפצת את ראשה:
מה פתאום, אמא? אני נשארת איתו כאן! יום אחד היא תלך, הוא ינשא לי.
ובינתיים היא תענה אותך!
שיהיה, אמא. זה חיי. אני בוחרת.
תישארי גיברת דלת פתוחה, מוציאים לדרך, לא בשבילי. אני לא חוזרת! כועסת דבורה.
***
עכשיו ימי דבורה חולפים לאט, בלי טעם של ממש. היא שומעת רק על בנות של אחרות מתחתנות, נכדים נולדים, מגיעה לשחק עם ילד של נגה, מתגעגעת לאבישג ולנכדה שלה.
לבסוף לוקחת את עצמה, נועלת את הבית, ונוסעת לתל אביב.
מתחבאת מאחורי שער הווילה, ומתבוננת.
הנכדה, נוגה, רצה בחצר עם שני פינצ’רים קטנים, וצועקת: “סבתא, סבתא!” אבל הסבתא זו האישה של איתן.
“מה זה? דבורה קופאת. היא בכלל לא סבתה! אני אני סבתא!”
היא יוצאת מהצללים, רצה, דופקת על השער.
***
את דבורה אף אחד לא גירש. אפילו בעלת הבית אמרה: “יש מספיק חדרים פה לכולן”.
הן לא רבות יותר, אבל עוקצות זו את זו בעקיצות דקות, עובדות בגינה או משחקות עם נוגה מחבואים:
הגעת, אה? פחדת שאפגע בבת שלך? טוב שעשית. הבת שלך רכה, צריכה הגנה. אני אם רוצה מעיפה אותה, ואם לא, משאירה. בכלל, היא לא יצאה כמוך, אלא יותר לאביה. את קצת עקשנית, אבל רכה.
תקבלי חבטה עם מטלית, לא משנה שאת בעלת הבית. ולמה אני רכה?
כי באת לגור פה, והבת לא באה אלייך. סימן שאת חלשה יחסית.
אני יותר חזקה ממך! באתי כי ראיתי שלא טוב לך, כמה זמן עוד תשרדי? בסוף אצטרך לטפל בך. לפחות שלא יפול על אבישג.
חח, בידור. אני בריאה, אוכל טוב, מטפלת בעצמי אצל הרופאים הכי טובים. ואפילו לא ילדתי אף פעם, חיים נטולי סטרס. למה את חושבת, דבורוש, שאני אקדים אותך?שקט של אחר צהריים ירד על הווילה. דבורה וישבתו הראשונה של איתן ישבו בצל, כל אחת עם ספל תה ריק, עוקבות בעיניים אחר הנכדה המתרוצצת.
פתאום, דלת הבית נפתחה אבישג הופיעה, עיניה נוצצות, בידה מגש ערמת עוגיות שאפתה במיוחד. היא הניחה אותו ביניהן, התיישבה, ובלי לומר מילה שלפה אלבום תמונות חדש תמונות מנוגה, מהיום הראשון שלה ועד לריצה בחצר עם הפינצ’רים.
שלוש הנשים הביטו באלבום, וכל אחת מצאה שם פנים משלה: את האופי, את החיוך, את העיקשות ואת הרכות, מעורבות זו בזו כמו עלי תה חלוטים.
טוב, נשפה דבורה בהשלמה, מושכת קלות את האלבום אליה, אולי לא קיבלנו את הסיפור שחלמתי, אבל מה לעשות יצאה לנו משפחה ממש מעניינת.
אשתו של איתן חייכה בקורטוב חמימות לא צפוי: משפחות רגילות הן משעממות מדי. אתם מביאות קצת חיים לווילה הזו.
אבישג הביטה בשתיהן, לראשונה חופשייה. אולי לא כמו שחלמת, אמא, אבל בדיוק כמו שאני צריכה.
נוגה קפצה עליהן, משפריצה בוץ ונשיקות: סבתא! בואי! ולא היה ברור אל איזו מהן היא פונה, ופתאום זה כבר לא היה חשוב.
השמש שקעה לאיטה מאחורי עץ הלימון שבחצר. לדבורה לא נשארו עוד דאגות רק תערובת מתוקה-חמצמצה של שלהי יום, אהבות גדולות ועיקשות, ומתכון חדש לעוגיות, שניסתה בו לראשונה גבינה יוקרתית מהסופר.
וכשהצחוק של שלושת הנשים התמזג בין ענפי העץ, ידעה דבורה שזו התחלה של משהו אחר: משפחה משלה, גם אם אף אחד לא כתב עליה עדיין שיר.
