עשיתי שוב כלים. זה כבר היום השלישי שהם נערמים בכיור. אפילו אין לי כוס נקייה. חיכיתי, חיכיתי… מה לעשות? חזרתי מהעבודה, רעב, כועס, עייף. צריך קודם לשטוף את כל הכלים, אחרת אין אפילו איפה לאכול.
וגם אין מה לאכול. הדלקתי את הקומקום, שמתי סיר עם מים על הגז. לפחות אוכל לבשל נקניקיות. או פשוט לבשל אותן. אני ממש רעב. אף פעם לא חשבתי שאסבול ככה… ואיזה מרק חמוץ-מלוח של רותם היה פעם! הלוואי שהיה לי כזה עכשיו…
ואיזה פשטידות! ועלים ממולאים בכל מיני מילויים. וצלעות, המנה המיוחדת שלה. וגם איזה סדר, איזה ניקיון היה בבית! היית חוזר מהעבודה, והכל היה מבריק. ריח של רעננות בכל מקום. ועכשיו…
איך לא ראיתי את זה? זה נראה כאילו רותם לא צריכה כלום חוץ מלכבס ולבשל…
פגשתי את נגה יום אחד. יפה, עם חצאית קצרה, עקבים גבוהים. יצאה ממכון יופי. מטופחת, היחידה והמיוחדת. כל כך חשבתי אז…
לא הייתי הולך למכוני יופי, לא הייתי מבזבז כסף על שיער, לא אהבתי לצבוע את השיער. וגם בחנויות אופנה לא הרגשתי צורך להסתובב. למרות שגם היא הייתה רזה ויפה. פשוט לא אהבה את כל הדברים הנשיים האלה. תמיד בג’ינס ובסניקרס. רצה למכולת או זזה בבית.
אני אוהב מישהי אחרת! אמרתי לרותם כשחזרתי. ואני עוזב אותה! אני לא רוצה לרמות אותך.
רותם המשיכה להקציף קצפת לעוגה. אפילו לא הסתובבה. ואני לא שמתי לב לדמעות שירדו לה מהעיניים…
נמאס לי לראות לידי לא אישה, אלא עקרת בית. כנראה בגלל זה כל כך נשאבתי לנגה. ועכשיו אני עושה את הכלים, את הרצפה, מנקה. בישול עדיין לא למדתי כל כך, ולפעמים בלילה אני חולם על הפשטידות של רותם…
לנגה יש עכשיו מניקור חדש, אז היא לא יכולה לעשות כלים. יושבת על הספה, מדפדפת במגזין, הולכת למכון להסתדר עם השיער. מסביב כמה שמלות מונחות על הרצפה, והנעליים שלה כבר הפילו אותי כמה פעמים. לא יודעת מה ללבוש למכון. והכוס ליד הדלת אתמול לא אספה אותה, והיא עדיין שם.
למה החלפתי את אשתי בכזאת עצלנית? לא נשאר הרבה עד שאמות. אולי אבשל קצת פסטה? אני כל כך רעב…
