ויליאם עזב את אנה והילדים בשביל אישה אחרת. אבל אנה התאוששה מדיכאון ארוך, ואז קרה משהו בלתי צפוי

נעמה לא חזרה הביתה מהעבודה בידיים ריקות. היה לה הרגל ללכת למכולת בסוף יום, לקנות בקבוק קטן של יין תירוש לשתות איתו לארוחת ערב. כשהגיעה לדירתה ברחוב לוינסקי, ראתה סצנה מוזרה: בעלה הידוע בציבור, יואב, אורז מזוודה בלבול מוחלט.
“מה, מצאת עבודה? אתה יוצא למשמרת לילה?”
“לא, נעמה. אני הולך.
לאן אתה הולך? כבר עשר בלילה!
“את לא שומעת? אמרתי, אני עוזב, נמאסת עליי.”
רגליה של נעמה התרוקנו מכוח, והיא קרסה אל כסא פינת האוכל…
“אתה בטוח שאתה בסדר, יואב? הרי יש לנו שני ילדים קטנים… תבין, יואב, אני הבאתי אותך אליי כשהיית שבור הרמתי אותך מהרצפה במתחם ספיר של התחנה המרכזית, ניקיתי לך את העיניים, האכלתי, החזרתי אותך לבן-אדם. כל השנים האלה אתה יושב בבית בעוד אני עובדת ומפרנסת.
וזו התודה שלך?”
“את הילדים אני לא אעזוב, אבל אותך… כן. נמאס לי שאת חוזרת כל ערב עם בקבוק, כאילו את קונה למען עצמך. אבל רותם לא ככה, לא מריחה אלכוהול היא מריחה משהו מתוק, טוב…”
“אתה רציני? אתה עוזב אל רותם? אתה בכלל יודע מי היא? היא בכלל ברחה מהשכונה בבני ברק. מי יודע למה. ועוד אתה, שבטוח תסתבך איתה…”
יואב סגר את הרוכסן, טרק את הדלת ונעלם.
נעמה נפלה אל תוך דיכאון עכור היא התמסרה ליין התירוש. הגיעה כל בוקר לעבודה בתל אביב, ראשה מהדהד. היא תופרת, ופשוט לא הצליחה להחזיק חוט או מחט. השבועות עברו כך. בערבים שתתה, לפעמים שכחה לבשל לילדים הילדים אכלו רק במעון.
הבית נהיה עזוב ורע: ריח עשן, מים עכורים בסירים ומרקבון, ילדים רצים יחפים ומטונפים בסלון.
עד שפקח העירייה דפק על דלתה ולקח לה את הילדים.
אמרו לה שיש לה עוד הזדמנות יש לה דירה, עבודה רק צריכה להתאפס.
נעמה לקחה חופשה קצרה. שוכבת ימים שלמים על המיטה, לא יכולה לזוז אפילו, אבל היא התאפקה: לא נגעה ביין.
ביום החמישי, אחרי שחשקה נפשה בבקבוק כאילו היה עוגת תפוחים, עשתה מעשה: ניקתה את כל הדירה והחלה לחזור לעבודה. הייתה מתרכזת בתפירה, וכשסיימה הייתה מקרצפת רצפות רק לא לחשוב על יין.
חודשים חלפו. הילדים חזרו הביתה. אבל העירייה המשיכה לבוא לבדוק אם לא חזרה לשתות.
נעמה החזיקה מעמד. לא נגעה בבקבוק. הילדים הפכו שוב לכל עולמה.
אפילו כששמעה שיואב התחתן עם עידית לא נשברה. למרות שהקשה על ליבה, כי איתה בנה משפחה שמונה שנים, בלי חופה, בלי כתובה.
כעבור כמה חודשים, יואב הופיע עם עין שחורה, נפוח כמו חלה:
“נעמה, אני מצטער… מסתבר שרותם ברחה מבעלה מבני ברק. הוא מצא אותה, הגיע אליי, הרביץ לי, וגרר אותה בשערות לאוטו שלו…”
“אני מודה לך על הילדים, יואב. ועל הלקח שנתת לי. אבל אל תחזור לכאן שוב. צא!”