תשמע, אני חייב לשתף אותך במה שקרה לי אתמול, זה באמת היה יום הפוך על הפוך. ישבתי לי בסבבה ליד השולחן עבודה, עם הלפטופ וכוס קפה, בדרך לסגור כמה עניינים מהעבודה שנשארו פתוחים. פתאום הטלפון מצלצל. מספר שאני לא מכיר.
“שלום, מי זה?” אני שואל.
“שלום, זה נדב רפאלי? אני מתקשר מבית החולים תל השומר. אתה מכיר מישהי בשם תמרה לוי?” קול של גבר מבוגר, ככה זה נשמע.
“לא, אין לי מושג מי זו תמרה לוי. מה קרה?” אני שואל, מנסה להבין לְמה נכנסתי פה.
“ובכן… תמרה, לצערי, הלכה לעולמה אתמול בזמן הלידה. דיברנו עם אמא שלה, והיא אמרה שאתה אבא של התינוקת שלה.” והוא שותק, מחכה לתגובה.
“איזה תינוקת? איזה אבא? אין לי מושג על מה אתה מדבר.” אני כבר מרגיש איך הזיעה יוצאת לי.
“תמרה ילדה בת. אתמול. ואתה רשום אבא שלה. כמובן, אם אתה נדב רפאלי. כדאי שתבוא מחר לבית החולים. יש מה להחליט.”
“מה בדיוק צריך להחליט?” אני מרגיש כאילו אני בסרט.
“בוא מחר לבית החולים בתל השומר, תבקש את ד”ר אביגדור. זה אני. נוכל לדבר בשקט,” הוא מסיים וניתק.
אני נשאר עומד באמצע הבית עם הטלפון על השולחן, מנסה להבין אם זה חלום או שזה באמת קרה. תמרה? מי זאת בכלל? טוב, בוא נחשוב כמה זמן הריון? תשעה חודשים. עכשיו מאי, אז בחזרה ספטמבר מה היה בספטמבר?
אני מסתכל על הקפה, שם אותו בצד. זה רגע לויסקי, אבל מה לעשות. ואז נופל לי אסימון בספטמבר הייתי באילת עם החבר’ה, שבועיים בלשכוח מהכול. ואז… תמרה!
הפנים שלה כבר די מטושטשות לי בזיכרון, נדמה לי שהייתה בלונדינית, עיניים כחולות כמה תמרות היו בחיים שלי? מה, אני אמור לזכור את כולן? אני בן ארבעים, לא קרה שהתחתנתי, וגם לא רציתי אף פעם ילדים. החיים שלי מסודרים, וסידרתי אותם ככה בכוונה.
ומה עכשיו? היא כבר לא בחיים איך דבר כזה קורה? כמה הייתה? מקסימום עשרים
רציתי סיגריה, אבל זוכר שהפסקתי. יש בי תחושת אשמה כזאת מוזרה. כאילו סוג של רחמים, בלבול וחרטה. מה עכשיו? שהאמא של תמרה תיקח את הילדה, היא הסבתא… ובכלל, מי יודע אם הילדה בכלל שלי? מילא.
החלטתי כבר מחר הולך לבית החולים, מדבר עם הדוקטור, חותם על הוויתור וזהו. ממשיך את החיים שלי כרגיל.
אבל בזמן שהראש רוצה להרדם, הלב לא נותן. המחשבות לא מפסיקות, מרגיש כאילו מישהו דוקר לי בלב.
הראש לא מוכן לקבל את זה שזו באמת תמרה. אני נזכר בה, בצחוק שלה, בקיץ על החוף בים, איך הסתכלה עלי עם עיניים מלאות אהבה… ילדה צעירה, שאיך שחזרתי הביתה שכחתי ממנה לגמרי. והיא עכשיו שם במקרר של בית החולים
למחרת, באתי לבית החולים, כולו לחוץ. ד”ר אביגדור פנה אלי, “רוצה לראות את הבת שלך?”
“לא, תן לי קודם לדבר עם אמא של תמרה, איפה היא?” שאלתי.
“היא מחכה במסדרון, עברת לידה הרגע.”
יצאתי החוצה, ראיתי אישה רזה עם מטפחת שחורה יושבת על כיסא בסוף המסדרון.
“שלום,” בקושי הצלחתי לומר.
היא הרימה אלי עיניים, ואני כמעט נמסתי בתוך הצער שהיה לה בפנים. בול כמו תמרה.
“אני חנה. חנה לוי,” היא אמרה בשקט, “אני האמא של תמרה.”
“אני נדב…” לא יודע למה הוספתי “… רפאלי.”
“אני יודעת. תמרה סיפרה לי עליך, עכשיו היא כבר לא תספר יותר…” ופתאום התחילה לבכות.
אני עומד שם, אין לי מושג מה עושים, איך מתמודדים עם כאב כזה.
חנה ניגבה דמעות, ואמרה בלחש,
“אל תוותר על הבת שלך, בבקשה. אני לא יכולה לתת לדם שלי לגדול בפנימיה. אתה מבין אותי?”
“למה פנימיה? את הסבתא, תיקחי אותה”, ניסיתי להרגיע, למרות שבתכלס בראש אמרתי לעצמי איך היא סבתא? היא נראית בגילי בערך
“אני לא יכולה, יש לי בעיות בלב… רק תכיר בה, אני אגדל אותה, לא תצטרך כלום ממך, רק בבקשה” חנה החזיקה לי את הידיים בתחנונים.
“בואי,” אמרתי, וסחבתי אותה חזרה למשרד של ד”ר אביגדור.
“הכול תלוי בבדיקה גנטית,” הסביר הדוקטור, “איך תקראו לה?”
“מה לקרוא?”
“לתינוקת, איך תקראו לה?”
“רוצה לראות אותה?” שאל הרופא.
“לא… לא עכשיו,” לחשתי.
איכשהו, כל הבירוקרטיה נגמרה מהר, הבדיקה קבעה הילדה שלי. ואני עומד שם, לא מאמין, פשוט לא יודע איפה להתחיל. אי אפשר למחוק אותה, אי אפשר לוותר עליה.
החלטתי שאעזור להם ככל שאוכל אשלח כסף, אשלח עגלת תינוק, אקנה כל מה שצריך, ושלום על ישראל.
באותו רגע, כשיצאה אחות עם התינוקת עטופה במשהו ורוד וקצת זול, כולו תחרה וסרטים, אני קופא.
חנה לוקחת את התינוקת, מרימה הפינה של השמיכה ושואלת, “רוצה לראות אותה?”
אני אפילו לא מספיק לענות, הדלת של המשרד נפתחת, וד”ר אביגדור קורא לחנה להיכנס לעוד רגע.
היא מוסרת לי את התינוקת ואני פשוט מסתכל עליה, לא מצליח לזוז. היא חמימה, ויש לה ריח כזה מתוק, ריח של חיים.
לפתע היא מתחילה לייבב, בכי קטן של תינוק, ואז אני מסתכל האף, הפה, העיניים שלי! אני רואה את עצמי שם, בול.
הרגשתי שהרגליים קורסות, התיישבתי, נתתי לה ערסול קטן, והיא נרגעה, פתחה עיניים, ואפילו חייכה.
חנה חזרה מהחדר, מושיטה ידיים, “אני אקח אותה.”
“לא! אני מחזיק! היא חייכה אלי עכשיו! ראית?” פתאום אני מתמלא בשמחה אמיתית, מסתכל לחנה בעיניים ואומר “בואי נחזור הביתה, חנה. כולנו, יחד.”
