יומן ולבעלי מעולם לא אהבתי
את יודעת, אף פעם לא אהבתי את בעלי.
באמת? ואיך חייתם יחד?
תחילי לחשב התחתנו ב-1971, זה נותן מעל ארבעים שנה.
ולא אהבת אותו? איך זה בכלל?
ישבתי היום על הספסל ליד הקבר של הבן שלי. הייתה גם אישה נוספת, שדאגה לקבר של אחת מקרובותיה, ובסוף ישבנו לנוח יחד והתחלנו לדבר.
בעלך? שאלה והצביעה על התמונה על המצבה.
כן, בעלי. כבר שנה מאז עדיין לא מתרגלת. מתגעגעת כל כך אהבתי אותו אהבה כזו שכואבת הידקתי את הקצוות של המטפחת השחורה.
היא נאנחה, הסתכלה לי ישר לעיניים ואמרה:
את יודעת, אני את בעלי בכלל לא אהבתי.
הרמתי גבה, הסתקרנתי:
וכמה שנים הייתם יחד?
מעל ארבעים שנה התחתנו ב-1971.
איך אפשר לא לאהוב ולהישאר יחד כך הרבה שנים?
את לא מבינה התחתנתי איתו דווקא רציתי להכעיס מישהו אחר. היה בחור שמאד מצא חן בעיני, אבל הוא עבר לחברה שלי, אז מיהרתי להתחתן. ואז הגיע יואב כזה בחור עדין, הלך אחרי, אני, מצדי הסכמתי כי הוא היה שם.
ומה היה אחר כך?
מה? היה קשה. גרנו בהתחלה אצל ההורים שלו. היו חמים, קיבלו אותי כאילו הייתי בת. אמא של יואב ניקתה אחריי, אבא שלו פירגן. אבל אני עצמי כעסתי על הגורל לא אהבתי אותו, לא התאים לי, רק ריחמתי עליו.
בהתחלה אפילו בחתונה כמעט ברחתי. כולם רקדו ושמחו, ואני ישבתי בפינה ובכיתי חשבתי שככה נגמרה לי הנעורים. הסתכלתי על יואב נמוך, רזה, כבר עם שיער דליל, והאוזניים שלו בולטות. חליפה תלויה עליו מצחיק. מאושר, מחייך אלי כאב לי, אבל לא היו לי רגשות אליו.
איך בכל זאת המשכתם ביחד?
גייסו אותו לעבודה מיוחדת בדרום. זה היה אז זמן של “הגליל מתחדש” שמבצעי בנייה גדולים בקיבוצים וביישובים. הציע שניסע רחוק, לבד, וננסה את מזלנו. הסכמתי רציתי פשוט לברוח. נסענו אני עם הנשים, הוא עם הגברים, אפילו בדרך לא היה איכפת לי מה קורה איתו.
הגעתי, הכרתי חברות, בילינו, רקדנו, היינו חולקות הכל. האוכל שהיה לו לדרך חילקתי בין החברות שלי. אז, בהפסקות, כשבא ושאל אם יש משהו לאכול התביישתי אבל לא דאגתי. הוא רק הרגיע אותי. ואני? בתוך שנייה שכחתי ממנו.
כשהגענו למגורים נשים בצריף אחד, גברים בשני. אם פגשתי את יואב בדרך, הייתי מזעיפה פנים והולכת. אפילו הנשים שם העירו לי: “הוא בעלך, תשימי לב אליו קצת”. לא היה אכפת לי.
וגם אז לא אהבת אותו?
בכלל לא אפילו רציתי להתגרש. לא היו לנו ילדים, שנתיים נשואים, ואהבה כלום. היה לי קשה להסתכל עליו בעיניים. ואפילו כשפעם או פעמיים התקרבנו זה היה מתוך רחמים, לא מאהבה.
אבל אז הופיע בתמונה גרשון בחור גבוה, כהה שיער, עם כריזמה. עבדנו יחד, חזרנו עייפים מהאתר, אבל הייתה אווירה טובה. היו מביאים מאכלים, מנגנים, מביאים בירה כל הדברים שלא הכרתי. התאהבתי בגרשון כמו ילדה.
יואב ניסה לדבר איתי, שידבר אליי ללב, אבל הראש שלי היה במקום אחר. הודעתי אני מתגרשת ממך. אפילו כשהייתה לנו כבר דירה קטנה במושב כבר לא הלכתי אליו לישון.
יואב המשיך בשלו, תמיד קרוב. תמיד מרחוק, לא אכפת לי אבל הוא המשיך. ואז גרשון בגד בי, וחברתי הטובה הייתה איתו. פתאום נשארתי לבד, נתתי לעצמי להבין שהייתי רק כלי משחק. גם ילד נקלטתי לא בטוחה בכלל של מי הוא.
יואב ידע, כנראה הוא אהב אותי באמת. הוא אפילו רב בגלל זה עם גרשון. הגעתי לבקר אותו בבית חולים, כל הפנים שלו חבולות מהקטטה, והוא מחייך: “עשיתי את זה בשבילך!”. ואז הוא ביקש: “אל תעזבי אותי, נצא יחד מכל זה. הילד שלך יהיה שלי”.
עזבתי את גרשון, נשארתי עם יואב. עברנו לגור בצפון, והוא הפך להיות מנהל עבודה מוצלח. אני עבדתי, והוא טיפל בנו, גידל אותנו. גם כשילדתי את הילד, שהיה דומה לגרשון כמו שתי טיפות מים, יואב לא אמר מילה רק הסתכל בו באהבה.
ומה עם אהבה? חזרה אליך?
לא אפילו כשהילדים באו מקסים ואחר כך מרים לא הרגשתי כלום. רק אחריות. יואב היה כמו מים שקט, אכפתי, תמיד עוזר. לקח ממני את העבודה, דאג שאנוח, וכולם צחקו עליו מנהל עבודה שמכבס תחתונים לאשתו אבל הוא רק אמר: “הכי חשוב שלא תיפלי”.
אבל האמת? אהבתו המשיכה לעצבן אותי. כל העודף דאגה שלו, ההתמסרות המוחלטת, הפכו לנטל, ואני חיפשתי דרכים לברוח.
כשהילד שלנו, מקסים, הפך לבעייתי, מי טיפל בו? אני אבל עם צעקות, עם עונשים; יואב בחיבוק, בגישה טובה. כשהתחלתי לעבוד עם שוטר כן, אפילו כמעט עזבתי בשביל מישהו אחר יואב התחנן שלא אלך. שלח לי מכתב, כתב שם שהוא מבין שחבל לי עליו, שאף פעם לא אהבתי אותו, ושהוא מוותר לי על הכל אפילו על הילדים. כתוב היה בלי טענה, בלי האשמה רק אהבה.
ולמרות הכל נשארתי. כי פתאום, אחרי שנים של נישואין, קלטתי כל השנים האלה המשכתי לקבל ממנו בלי להחזיר כלום. כשהייתי חולה דאג לי יותר מהכל, אפילו התקשר לחברות שלי שיביאו לי תרופות. כשקרה לנו אסון תמיד עמד שם לצידי.
ואז באותו הרגע, כשהכל נפל במקום, החלטתי חוזרת אליו, ומספרת לו שאני אוהבת אותו, סוף סוף, אהבה פשוטה, מתוקה, טהורה.
עליתי על רכבת לתל אביב, הבטן כמו חמאה מרוב התרגשות. מחפשת אותו בעיניים בין כל המכרים שלו פתאום הוא יוצא, עם התיק, בגדיו של פועל פשוט, ואני קופאת במקום. הלב שלי דופק.
בסוף קראתי לו, הוא הסתובב, העיניים שלנו נפגשו. חבריו חייכו: “נו, איזה סיפור אהבה ארבעים שנה יחד ועדיין קיימת התשוקה!”. ומאז, באמת, נשארנו יחד. כל כאב, כל שמחה, למדתי מהי אהבה בזכותו.
ובסוף, איך זה נגמר?
הסתובבתי אל הקבר והראיתי כאן זה מקסים, הבן שלנו, הוא לא שרד יואב חי, ברוך השם. הוא בדיוק הלך לסדר כמה עניינים, שם ברכב. אנחנו עוזרים לבת, ממשיכים יחד. והנה הוא חוזר, דואג לי. דיברנו, חזרנו הביתה באותו שביל בבית העלמין, מחזיקים ידיים.
ואז, כשהסתכלתי שוב על התמונה על קברו של מי שאהב אותי כלכך, חשבתי אושר זה לא משהו שבא מהשמיים. הוא קורה כשאת לוקחת אותו ללב, כשאת פותחת את לבך ומוכנה באמת לאהוב ולהיות נאהבת. ובזה כל הסוד לאהוב, ולהיות נאהבת.
