שמי נעמה, בת 28, וגדלתי כל חיי במערכת האומנה. עד גיל שמונה עברתי יותר בתים מימי ההולדת שלי. אנשים אוהבים לספר שילדים מסתגלים למציאות, אבל האמת היא שאנחנו לומדים לארוז דברים מהר ולהפסיק לשאול. כשהשאירו אותי במוסד לילדים בירושלים, הייתה לי רק חוק אחד: לא להיקשר לאף אחד.
אז הכרתי את דוד. הוא היה בן תשע, רזה, שקט, ונראה רציני מדי לגילו, ישב בכיסא גלגלים שהביא בכולם סוג של מבוכה או רחמים. הילדים האחרים לא היו רעים, הם פשוט לא ידעו איך להתמודד איתו; הם נופפו לשלום מרחוק ורצו לשחק במקומות שהוא לא יכול היה להגיע אליהם.
באחת הצהריים התיישבתי לידו עם ספר ואמרתי: אם אתה שומר על החלון, אתה חייב לחלוק את הנוף. הוא התרומם מעט, הסתכל עליי ושאל ברצינות: את חדשה פה. יותר נכון מחזירה, נעמה, עניתי בקצרה. הוא הנהן. דוד. ומשם הפכנו לבלתי נפרדים.
גדלנו אחד לצד השני, ראינו את כל הצדדים, את הכעסים, השתיקות, והתקוות שנשברו כשהזוגות הנחמדים באו לבחירת ילדים פשוטים יותר. היה בינינו טקס: “אם יאמצו אותך, אני לוקחת את הסוודר שלך”, הייתי אומרת, והוא ענה: “אני לוקח את האוזניות שלך”. זו הייתה בדיחה, אבל עמדנו מול המציאות: ילדה עם תיק כבד במערכת האומנה וילד בכיסא גלגלים אף אחד לא באמת חיפש אותנו. וכך התלינו זה בזה.
בגיל שמונה-עשרה חתמנו על טופס: אתם בגירים. יצאנו מהדלת עם החיים שלנו בשקיות ניילון. בלי מסיבה, בלי מזל טוב רק תיק וסימן שאלה לעתיד. קיבלנו מנוי חודשי לאוטובוס, תיק אישי, והוספנו לעצמנו בהצלחה.
התחלנו לבנות בית
מצאנו דירת חדר קטנה מעל מכבסה. ריח הסבון והמדרגות התלולות לא עניינו אותנו. כי שכר הדירה היה נמוך והבעלים לא שאל שאלות. נרשמנו ללימודים באוניברסיטה, חלקנו מחשב ישן ועבדנו בכל עבודה מזדמנת ששילמה במזומן. דוד עשה תמיכה טכנית ושיעורים פרטיים, אני עבדתי בבית קפה ובסידור מוצרים בסופר בלילות.
הדירה רוהטה במה שיכולנו למצוא ברחוב או ביד שנייה; שלוש צלחות, מחבת טובה וספה קפיצית שמכאיבה, אבל זו הפעם הראשונה שהרגשנו שזה באמת שלנו. וחוץ מההרגלים הקשים, הידידות שלנו השתנתה. לא הייתה הצהרה דרמטית, רק דברים קטנים: הודעות לוודא שהגענו בשלום, או להירדם אחד ליד השנייה בלי לחשוב שזה מוזר.
אנחנו זוג בעצם, נכון? שאלתי בלילה אחד, עייפה מהלימודים. שמח ששמת לב, חייך דוד. חשבתי שזה רק אני שהרגיש.
כשהשלמנו את התארים, דוד הציע נישואין במטבח, ליד סיר פסטה: רוצה להמשיך את זה גם חוקית? צחקתי, דמעתי ואמרתי כן. החתונה הייתה קטנה, זולה ומושלמת. ובבוקר שאחרי, כשהיינו עדיין מסוחררים מאושר, נשמע דפיקה בדלת.
מול הדלת עמד גבר בשם רמי, לבוש בחליפה, שביקש לשוחח עם דוד. יש משהו שאת לא יודעת על דוד, הוא אמר, והושיט לי מעטפה עבה. דוד התקרב לדלת טבעת הנישואין עדיין מנצנצת על אצבעו. רמי הביט בו בעדינות: שלום דוד, אני לא חושב שאתה זוכר אותי, אבל אני פה בשל אדם בשם חיים אדרי.
הכנסנו אותו פנימה. רמי היה עורך הדין של חיים, אדם שנפטר לאחרונה והשאיר הנחיות ברורות. דוד פתח את המכתב בידיים רועדות והתחיל לקרוא. המכתב מתאר איך חיים נפל ברחוב ליד חנות בירושלים, ואנשים חלפו על פניו והתעלמו ממנו. רק דוד עצר, עזר והמתין עד שחיים התאושש. חיים הכיר את דוד שנים קודם עבד באחזקה במוסד בו גדלנו. הוא זכר את הילד השקט שלא התלונן אף פעם.
לחיים לא היו ילדים או משפחה. הוא צבר דירה, חסכונות ורכוש, והחליט להשאיר את הכל למי שמבין מה זה להיות שקוף, אבל עדיין בוחר בטוב. “אני מקווה שזה יהיה פשוט תודה על כך שראית אותי”, כתב בסוף.
רמי הסביר: חיים ייסד קרן עם דוד כנהנה היחיד הדירה שלו, החסכונות, החשבון בנק. לא היו מיליונים, אבל מספיק כדי שלא נדאג לשכר דירה למשך כל החיים. הדירה בקומת קרקע, עם רמפה מוכנה.
כל החיים שלי אנשים עם חליפות סיפרו לי מה אני מפסיד, איפה אני חייב לעזוב, מלמל דוד. אתה אומר לי שיש משהו שאני זוכה בו? רמי חייך: כן.
התחלה חדשה
אחרי שעורך הדין הלך, נשארנו בדממה. כל החיים שלנו נבנו על הספק שאי אפשר לסמוך על טוב שנשאר. רק עזרתי לו עם השקיות, אמר דוד. כל כך מעט. אתה ראית אותו, דוד, אחרים עברו על פניו.
שבועות אחר-כך, ביקרנו בדירה. קטנה, יציבה, עם עץ גדול בחצר. בפנים ריח של אבק וקפה ישן, מלא ספרים וזיכרונות. בית אמיתי. אני לא יודע איך חיים במקום שלא יכול פשוט להיעלם לי, דיבר דוד ברוך. נלמד, הבטחתי לו, למדנו דברים קשים יותר.
גדלנו מבלי שמישהו בחר בנו. אף אחד לא הסתכל על הילדה המפוחדת או הילד בכיסא הגלגלים ואמר: אותו אני רוצה. אבל אדם שכמעט לא זכרנו ראה את האמת של דוד, והחליט שהטוב הזה ראוי שיתוגמל. סוף סוף…
