אני יעל, בת 28, וגדלתי במערכת האימוץ והפנימיות. עד גיל שמונה עברתי בין משפחות אומנה יותר פעמים ממה שחגגתי ימי הולדת. אנשים אוהבים לומר על ילדים כאלה שהם “עמידים”, אבל האמת היא שאנחנו לומדים לארוז תיק במהירות, לא לשאול שאלות, ולא להיקשר. כשהכניסו אותי לפנימייה האחרונה, קבעתי לעצמי כלל אחד: לא להיקשר לאף אחד.
באמת, דווקא שם הכרתי את איתן. הוא היה בן תשע, רזה, שקט מאוד, מבוגר מדי בהתנהגות לילד, ועוד היה בכיסא גלגלים שגרם לאחרים להתרחק ממנו במבוכה. הילדים האחרים לא היו רעים, אבל פשוט לא ידעו איך להתמודד איתו; הם היו מנופפים לשלום מרחוק ורצים לשחק במקום שאיתן לא יכול להצטרף.
באחת מהצהרים האלו, התיישבתי לידו עם ספר ואמרתי: “אם אתה שומר על חלון, לפחות תחלוק את הנוף.” הוא הביט בי, הרים גבה ואמר: “את חדשה כאן.” “האמת שאני מוחזרת,” חייכתי, “יעל.” הוא הנהן: “איתן.” מאותה רגע נעשינו בלתי נפרדים.
התבגרנו יחד, עברנו את כל הרגעים כועסים, דוממים או מיואשים כאשר זוגות “נחמדים” הגיעו לסיור בחיפוש אחרי ילדים קלים יותר לאימוץ. היה לנו מנהג קבוע: “אם מישהו יאמצ אותך, אני אקח את הסווטשירט שלך,” הייתי אומרת. “ואני אקח את האוזניות שלך,” ענה. זו הייתה בדיחה, למרות שידעו שנינו: אף אחד לא יבוא לחפש ילדה עם “עבר מורכב” או ילד בכיסא גלגלים. לכן התעקשנו להישאר יחד.
עם מלאו לנו שמונה-עשרה, נתנו לנו לחתום על טפסים: “אתם מבוגרים עכשיו.” יצאנו מהשער עם כל חיינו בשקיות ניילון בלי מסיבות, בלי מזל טוב, רק תיק מסמכים, רב-קו, והצלחה.
בניית בית משלנו
מצאנו דירה קטנה מעל מכבסה בשכונת פלורנטין בתל אביב. ריח הסבון וההמולה לא הפריעו; השכירות הייתה נמוכה והמשכיר לא שאל שאלות. נרשמנו לאוניברסיטה, חלקנו לפטופ ישן ועבדנו בכל עבודה בתשלום מזומן: איתן בתחום התמיכה הטכנית והחונכות, ואני עבדתי בבית קפה ובסידור מדפים בלילה.
הבית היה מרוהט במציאות ובפריטים שנאספו מהרחוב. היו לנו שלוש צלחות, מחבת אחת טובה, וספה עם קפיצים שננעצים בגב אבל זאת הפעם הראשונה שהרגיש כמו שלנו. באיזה מקום ברגעים האלו, הידידות הפכה למשהו אחר. לא היה רגע דרמטי רק הודעות שבדקו שהגענו הביתה בשלום, או לילות שבהם נרדמנו יחד על הספה בלי לחשוב פעמיים.
“אנחנו זוג בעצם, נכון?” שאלתי פעם אחת בלילה, מותשת מהלימודים. “שמתי לב שאת חכמה מספיק להבין בעצמך,” חייך. חשבתי שרק אני מרגישה את זה.
אחרי שסיימנו תואר, איתן ביקש שאינשא לו במטבח, ליד סיר פסטה: “רוצה שנמשיך? הפעם חוקי, אני מתכוון.” צחקתי, בכיתי, ואמרתי לו כן. החתונה הייתה פשוטה, אינטימית מושלמת לנו. יום אחרי, כשישנו בנחת, נשמע דפיקה בדלת.
בפתח עמד גבר שמו היה דן, עורך דין מבוגר עם עניבה, שביקש לדבר עם איתן. “יש משהו שאת לא יודעת עליו,” אמר, ונתן לי מעטפה עבה. איתן ניגש, טבעת הנישואין מבריקה על אצבעו. דן הביט בו ברוך: “שלום איתן. אולי אינך זוכר אותי, אבל הגעתי בגלל יהודה נוימן.”
הכנסנו אותו פנימה. דן היה עורך הדין של יהודה, אדם שנפטר לא מזמן והשאיר הנחיות מדויקות. איתן פתח את המכתב בידיים רועדות והתחיל לקרוא. יהודה סיפר שכמה שנים קודם לכן, נפל על המדרכה ברחוב אבן גבירול מול חנות. כולם חלפו לידו והתעלמו, מלבד איתן. איתן עזר לו, חיכה עד שהרגיש טוב, ולא הזדרז. יהודה זיהה את איתן; פעם עבד באחזקה באותה פנימייה שלנו, וזכר את הילד השקט בכיסא הגלגלים.
ליהודה לא היו ילדים או בן זוג. נשארה לו דירה, חסכונות הרבה דברים. הוא החליט להוריש הכל למישהו שיודע מה זה להיות בלתי נראה, ובכל זאת לבחור בטוב. “מקווה שזה יהיה פשוט תודה על שראית אותי,” כתב.
דן הסביר: יהודה הוריש לאיתן את כל רכושו הדירה, החסכונות, הכספים. לא מדובר במיליונים, אבל זו מספיק כדי שלא נצטרך לדאוג לשכירות לעולם. בנוסף, הדירה מתאימה לנגישות קומת קרקע עם רמפה.
“כל החיים אנשים בחליפות באו להודיע לי שעוד משהו הולך לאיבוד, או שאני צריכה לצעוד הלאה,” אמר איתן בשקט. “ועכשיו אתה אומר שניצחתי?” “בדיוק,” חייך דן.
התחלה חדשה
לאחר שדן הלך, שתקנו. כל חיינו נבנו על הרעיון ששום דבר טוב לא נשאר. “רק עזרתי לו עם השקיות,” מלמל איתן. “זה הכול.” “אבל ראית אותו, איתן. אחרים עברו מבלי לעצור.”
כמה שבועות אחר כך ביקרנו בדירה. היא הייתה קטנה ומקסימה, עם עץ זית עתיק בחצר. ריח אבק וקפה ישן, המון ספרים בית אמיתי. “אני לא בטוח איך חיים במקום שלא יכול… פשוט להיעלם לי פתאום,” אמר. “נלמד,” עניתי. “למדנו דברים קשים מאלה.”
כשגדלנו, אף אחד לא בחר אותנו. אף אחד לא הסתכל על הילדה המבולבלת או על הילד בכיסא גלגלים ואמר: “אותם אני רוצה.” אבל אדם כמעט זר ראה את איתן כפי שהוא באמת, והחליט שהאנושיות הזאת ראויה לפרס. סוף-סוף.
