אתמול בערב שוב הרגשתי את אותה תחושה של ריקנות שמלווה אותי כבר שנים, אבל הפעם החלטתי לכתוב על זה. אני גבר בן 35. כשהייתי בן 20, לא הייתי עני ממש, אך כל שקל היה נחשב, ועשיתי חשבון כמעט על כל קנייה. למדתי באוניברסיטת תל אביב בערב ועבדתי בשעות היום במאפייה קטנה ברחובות. הייתי חוזר הביתה מותש, עם רגליים נפוחות, מודאג אם יהיה לי מספיק כסף החודש לאוטובוסים, דפים להדפסה, אוכל ושכר לימוד. חלמתי על חיים רגועים לא מפוארים, אלא פשוט יציבים.
אז פגשתי אותו. הוא היה בן 40, מרצה באוניברסיטה, תמיד לבוש בקפידה, עם רכב משלו, מדבר על טיולים לחו”ל, השקעות, ביטחון כלכלי. לא התאהבתי בו מיד. אהבתי אותו, כן, אבל יותר מאשר את פניו או את הדיבור שלו אהבתי את מה שהוא סימל: מנוחה מהמרדף, שקט, חיים בלי דאגה תמידית לפרנסה.
התחלנו קשר, ומיד הרגשתי את ההבדלים. אני חיפשתי מחירים בתפריט, הוא הזמין בלי להסתכל. כשסיפרתי על עבודה נוספת, הוא דיבר על קניית דירה להשקעה. הוא אמר לי: “את לא צריכה לחיות בכזו דאגה”, “אני יכול לתת לך חיים טובים יותר”, “לא רוצה שתילחמי לבד”. המילים שלו נתקעו לי בראש.
ידעתי שאם אסיים את התואר, אולי אוכל לשפר את מצבי, אבל זה ייקח שנים. איתו הקפיצה היתה מיידית. אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואין. לא בכיתי מהתרגשות, נשארתי בשקט. באותה לילה לא הצלחתי להירדם, חשבתי על אמא שלי, על הבקרים העייפים שלי, על האפשרות לא לספור יותר שקלים, על בית יפה.
אמא שלי היתה נגד בהתחלה. אמרה שאני צעירה מדי, שהוא מבוגר מדי, שהיא לא רואה אותי מאוהבת. אמרתי לה: אהבה לא משלמת שכר דירה, אני עייף מהחיים הקשים, אני רוצה חיים טובים יותר. בכינו הרבה. בסוף היא נכנעה, כי לא רצתה לאבד אותי.
התחתנו כשנה וחצי אחרי שהכרנו. הכל התרחש מהר: בית גדול בהרצליה, ריהוט חדש, טיולים באירופה בחודשים הראשונים. העליתי תמונות מחייכות, אבל בתוכי הרגשתי כמו שחקן שמגלם תפקיד שבחרו לי, לא ממקום של אהבה אלא של נוחות.
הוא לא אדם רע. הוא דואג, אחראי, אבא נהדר לילדים שלנו, עוזר גם לאמא שלי וגם לאמא שלו, תמיד נמצא, לא בוגד, לא אלים. הבעיה אינה בו, אלא בי. אני פשוט לא אוהב אותו בדרך שאדם אוהב באמת. אני מכבד אותו, מעריך אותו, אסיר תודה על כל מה שעשה, אך לא חש את אותה אהבה שמטלטלת את הלב.
אורח החיים שלו שונה משלי. הוא הולך לישון מוקדם, לא אוהב לצאת, מעדיף תוכניות רגועות, לא מחפש הרפתקאות. ואני עדיין רוצה לטייל, לצחוק חזק, לאלתר, להרגיש פרפרים בבטן. כן, אני מתפשר. תמיד מתפשר.
יש לילות שאני שוכב במיטה הרחבה, עם מזגן ושקט ונוחות, ומרגיש ריקנות מוזרה. זו לא עצב, אלא תחושה שאני חי חיים ‘נכונים’, אבל לא כאלה שהופכים אותי למאושר. אני מבשל במטבח יפה, שולח את הילדים לבתי ספר טובים, לא חסר לי דבר מבחינה חומרית… אבל לעתים קרובות חסרה לי התרגשות, תשוקה, אשליה. הוא אומר לי “אני אוהב אותך”, ואני עונה “גם אני”, אבל בפנים הקול שלי נשמע אחרת.
לפעמים אני שואל את עצמי איך היה נראה חיי אילו הייתי בוחר להישאר לבד, מסיים את לימודיי בלי קיצורי דרך, מחכה לאהבה מסוג אחר. לפעמים אני מרגיש אשם גם על המחשבות הללו, כי יש אנשים שהיו מוכנים לתת הכל עבור היציבות שאני חי בה. ושם בדיוק מגיעה האשמה: אין לי זכות להתלונן, אבל גם איני יכול לשקר לעצמי.
מה למדתי מכל זה? יציבות בחיים היא מתנה, אך בלי התרגשות, החיים עלולים להפוך לחדר יפה בלי חלון. היום אני יודע שלפעמים צריך לבחור לא קל לבחור בדרך שבה הלב לא שותק, גם אם קצת פחות נוח.
