יומן אישי
אני הבכורה במשפחה מרובת ילדים. האכלתי את כולם, דאגתי להם, לקחתי אותם לגן ולבית הספר. לא שאלו אותי אם אני רוצה בזה או לא, ככה זה היה.
בקושי היו לי חברות, כי לא נשאר לי זמן להיפגש איתן. הבנות בגילי לעגו לי, אמרו שאני רק יודעת לנקות אחר תינוקות. זה כל כך פגע בי, לא מעט פעמים בכיתי בלילות. אבא ראה את זה, והגיב במכות עם החגורה. הוא אמר שהוא ‘מוציא לי את השטויות מהראש’.
לא הייתה לי ילדות אמיתית. אחרי שסיימתי ט’ נרשמתי למכללה העירונית. ההורים קבעו בשבילי שאני אלמד בישול, כדי שבסוף כולם במשפחה יהיו שבעים אם רק אהיה טובה.
שלוש שנים אחר כך התקבלתי לעבוד בבית קפה לא רחוק מהבית. אבא אילץ אותי לגנוב אוכל, ואני סירבתי. אמא מיד האשימה אותי באנוכיות, שכל המשפחה עכשיו רעבה בגללי. את המשכורת הראשונה שלי הם לקחו ממני. כשהגיע הזמן למשכורת השנייה פשוט ברחתי מהבית ועליתי על הרכבת הראשונה שמצאתי. בכלל לא היה אכפת לי לאן אני נוסעת, העיקר להתרחק מהגיהנום הזה. ידעתי שאם אשאר אני הורסת את החיים שלי.
זה היה קשה, אבל להיות שפחה של ההורים שלי היה קשה יותר. החלטתי שאעשה הכל בשביל המטרה שלי, ויהי מה. קרצפתי רצפות, טאטאתי, התקדמתי לעוזרת מטבח, ורק אז הסכימו שאיכנס לבשל באמת.
אפילו כשהשכר שלי כבר קפץ פי כמה חסכתי הכל. הכנסתי כל שקל לקופת חיסכון. חלמתי על דירה משלי, מקום שאהיה בו בעלת הבית, ואיש לא יגיד לי מה לעשות. כל התקופה הזו גרתי אצל סבתא. היא דרשה ממני דמי שכירות סמליים, ואני עזרתי לה עם הבית. בשבילה הייתי נכדה ואפילו בת חלופית לפעמים תמיד קיבלה אותי עם תה צמחים ועוגות ביתיות. בזמנים האלו הייתי הכי מאושרת בעולם.
לא הרבה אחרי, הכרתי את בעלי. לא עשינו חתונה פשוט הלכנו לרבנות וחתמנו. עברתי לגור עם הוריו. אחרי כמה חודשים נולדה לנו בת, ואחר כך גם בן.
התחלתי לחלום בלילות על ההורים שלי. דיברתי עם בעלי, והחלטנו לבקר אותם. קניתי שקים של מתנות והתרגשתי לקראת הביקור, קיוויתי שיהיה טוב. אבל מהרגע שפתחו את הדלת, הם התחילו לקלל ולסטור לי. האחים שלי שקעו באלכוהול, ואחותי הידרדרה גם כן.
אמא ואבא לא שמו לב בכלל שאני לא לבד. אפילו לא הסתכלו על הנכדים, פשוט טרקו לי את הדלת בפרצוף. אולי יגידו שאני קטנונית, אבל הסתובבתי והלכתי. לקחתי איתי את המתנות. אפילו להלוויה שלהם, אני כבר לא אבוא.
